Are you Busy now?

busy

תארו לכם ממשק משתמש כזה פשוט אצלנו בחיים

דברים היו יכולים להיות יותר קלים כביכול, אבל אז היו קמים אותם ליברלים אוהבי המסה הוורבלית ומתחילים להטיף שצריך להוסיף נופך, והחיים לא שחור לבן, עם כל ההתפלספות (סליחה מכבוד הפילוסופים ואוהבי המקצוע) ופולמוס העט העצבני שיש לפחות חמישים גוונים של אפור בין לבין, שלא לדבר על צבעים אחרים במניפה…ווואלה, קיבלנו את הכאוס שאנחנו נמצאים בו. צריך לדעת מתי, איך וכיצד ללחוץ על המקשים האנושים אם בכלל, ועוד גוגל של אפשרויות שרק הולכות ומתרבות מפני שאנחנו מתעסקים בשטויות ולא בעיקר. תכל’ס, לפשט, לשמור על הפשטות. כמה שאפשר, כמה שניתן ולהבין שזוהי בחירה מעצימה ולא מגבילה. מפני שהפשטות הזו מחייבת אותך לקחת אחריות ולהתחייב. על משקל של: אין חצי הריון

מישהו צריך לקחת אחריות ולהנהיג

 

ברונקה

post (286)לכל אחת יש את החברה הג’ינג’ית הזו, מלאת האנרגיה שרוצה לשנות את העולם והדרך היחידה בעצם היא להתעסק בחינוך ועיצוב הדור הבא. לחברה שלי קוראים ברונקה. ברכה במקור, אבל שם החיבה הוא הדומיננטי, וגם מוסיף נופך של בינלאומיות וחיכוך עם העולם הרחב…לפי דעתי

אז ככה, מתוך הבנה שאי אפשר לגרום לאנשים לחשוב אפשר רק לחלוק ידע, ומתוך ידיעה שעם ילדים אפשר ללמד כיצד לחשוב ולא מה לחשוב., אנסה להשתמש בבמה זו להציג מספר נושאים

כאשר עומדים על במה צריך להרגיש את הקהל שלך במיוחד כשמדובר בבנות, הם יבחנו בדקות הראשונות את צבע העור שלך, את קומפלקס הפנים, את התסרוקת, יעבירו ביקורת על הלבוש והתאמת הבגדים/צבעים אם בכלל ורק אחר כך יתפנו באמת אליך. לכן, המילים צריכות להיות בתחילה מדודות מחויכות ובלי איתות מקדים להפתיע במסר.   כולם רוצים להיות מרוגשים. לכן הדיבור צריך להגיע מהמקום הכי אישי, הכי אינטימי הכי אמיתי, חלקנו יגדיר את זה  מהבטן וחלקנו מעומקא דליבא

כשאני עומדת על הבמה אני מקדימה ואומרת שאין לי מושג מה כל אחת עוברת בחיים שלה, לא באתי להתנשא’. אני באמת לא מכירה אתכן מהמקום שלא גרתי אתכן, לא משתתפת באותם אירועים שלכם ורובנו לא חולקות אותה משפחה או סממני גוף אבל יחד עם זאת אני יכולה לעזור לכן להבין את עצמכם

, אני יודעת להיות רק ‘אני’ ולמען האמת אני אפילו מומחית בכך. השאלה היא האם אתן? האם אתן מודעות למכלול שמגדיר אתכן? האם אתן יכולות להאמין בעצמכן? כמה מכן אוהבות את עצמכן בלי רחמים עצמים? כמה מכן לא מוותרות לעצמכן על החלומות שלכן? כמה מכן הופכות להיות האסירות של החלומות של אחרים? כמה מכן וויתרו על שאיפות, הגדרות, חלומות והחיים שרציתם לחיות? כמה …מכן חוגגות את החיים?  כמה מכן שמעו את המשפט שאתן זה לא המצב בו אתן מצויות.

רוב הנשים שאני מכירה מרחמות על עצמן בצורה כזו או אחרת גם מלאות תירוצים על הלמה והאיך. בלי לשים לב הם הופכות להיות אסירות בכלא הכי מסוכן בעולם, כלא מצחיק בלי סוהרים או חומות ויותר מצחיק בגלל העובדה שהם מכניסות את עצמן בלי משפט.  הכלא הזה נמצא בראש, אסירות בדעתן. כבולות לדעות של אחרים או של הפירוש של עצמן למציאות מסוימת, ומתוך רחמים ואוזלת יד ובלי אהבה אמיתית הן פשוט דועכות וכבות בראשן. כל בוקר אנחנו לפחות רובנו מברכות “מתיר אסורים” ולא עוצרות לרגע לחשוב מי האסור היום? מי? מה? ולמה המנטרה הזו חוזרת על עצמה… לו רק השכלנו להסתכל שאנחנו מברכות על עצמינו. כל אחת צריכה לשחרר את עצמה כל בוקר מהכלא שהכניסה את עצמה יום קודם.

לא להאמין לאמירות שליליות שלא מחזקות אותנו וגורמות לריקבון פיזי ונפשי. לא לרחם על עצמינו. לא לוותר. לרשום קודים חדשים:

כולם רוצים שאנצח גם אלו שעדיין לא יודעים.

כולם אוהבים אותי במיוחד אני את עצמי.

צריך לחגוג את החיים

אני פה מפני שהקב”ה בחר שעולמו אינו שלם בלעדי, וזו אמירה מאד חזקה,, כלומר לא משנה מה המצב הנוחכי שלי, הכינוי שלי, הסטטוס המקצועי/פיננסי/אישי/ריגשי/פיזי שלי, אני חלק משלם הרבה יותר גדול ובלעדי המטריקס לא שלם.

הבחירה שלי היא לאהוב לחיות, ולחיות על מנת לאהוב וקודם כל את עצמי עם כל המכלול שמגדיר אותי אצל עצמי ואצל אחרים, ומכאן אפשר להתחיל לחנך.

זוהי נקודת הפתיחה

שקט רועש – אביגיל לאה

post (282)

 

שקט רועש.

שקט זה דבר טוב, מרגיע ומנחם.

ויש שקט סוער, טעון ברגשות, ומלא בדאגות:

“מה יקרה?”

שקט ארוך, שנותן זמן למחשבה ולהטענת המידה.

אך גם יש שקט ארוך שמעיק, מלחיץ, חסר סבלנות, וחסר תקווה.

שקט זה דבר ניצרך – שצריך לדעת כמה להכיל;

שקט שאחריי שמחה, או דבר טוב- נותן להיכנס ולהפנים.

שקט עם אנשים שאנו אוהבים- שלא צריך מילים- עם משפחה או חברה טובה.

אך גם יש שקט “רע”

שלא עונה על השאלות, ומרחיב את הדאגות והחששות.

שקט שאחריי כעס- שמעלה רעיונות או מחשבות רעות ולפעמים שגויות.

שקט של דיכאון- שקט שאי אפשר בקלות לשנות.

אבל שֶֶקֶט הוא לא שָקֵט.

שקט זהו רעש לבן כל הזמן.

אולי יש שקט רגיל שמשתרר בחדר – אבל הראש מרעיש ללא הפוגה במחשבות ורגשות.

גם השקט הזה יכול להיות כשאנו ישנים – אבל החלומות שלנו מכילים עולם מלא ברעש.

השקט הזה בזמן מבחן – אבל הראש  שלנו מלא בתרגילים, רעיונות ופתיחת מגירות של זיכרונות.

שקט.

שקט “הוא” תמיד איתנו – רועש או “לא” רועש.

אבל יש שקט שכולם רוצים, שקט של שמחה ותקווה.

שקט טוב של גאולה.

פרי ביכורים של  אהובתי, בתי – אביגיל לאה.

 

עולם הפוך ומתוקן

post (231)משמעות החיים היא לתת לחיים משמעות. כך שמעתי. אני בצד של האמת. שתהא כואבת עד מה שתהיה, היא האחת והיחידה שמשחררת אותי מכל כאב וגם לחופשי.

זה מספר שנים שאני בוחנת מהצד ומחפשת תבניות ובתוך התבניות תובנות ובין לבין לנסות להבין מה מניע אנשים להתנהג ולחשוב איך שהם. מצאתי שיש אבן בוחן מאד מענינית. איך אנשים מתנהגים שאין להם כלום מול הגישה של אותם אנשים שיש להם הכל. האם גילו סבלנות, האם יכלו להמתין, האם היו בתנועה כל הזמן, האם יש שוני בהתנהגות ובמחשבה בשני הקצוות, האם ההתנהגות הזו מגדירה אותם או רק עוזרת למתבונן מהצד או בתוך המעגל לבין יותר או לגבש דיעה או לתת השראה להתנהגות האחר

post(262)

לכל אחד יש כשרון, לכל אחד יש את הניגון שלו, צריך להקשיב ולגלות ועם כל זאת זה לא העיקר

העיקר זה להיות בשמחה במה שמצאת בתוכך. כי ממילא מה שיש בך תראה גם באחר…

בין לבין

Shell beach with storm sky

היום מוקדם בבוקר, יחסית כמובן,  בין לבין הסערות הקטנות שהחורף מביא אותו הלכתי לטייל על החוף. מאמצת לתוכי את השקט והבדידות הנפלאה הזו שהחורף מביא איתו לחופים שלנו. זה רק אני ואישי אהובי, שמיים עם עננים וצבע כחול ורוח. מהפנט רק להסתכל לתוך הכחול העמוק, העין של הים, אוושת הגלים שמזמינים אותך וקוראים לך להביט בהם ולהשאר עוד קצת, עוד רגע מהחיים. האמרה הלטינית: לתפוס את הרגע. עולה שוב כסלוגן

carpe diem

post(261)

 , הצדפות שורעות להן על החוף בתפארתם, במיוחד אחרי הסערה, מתייבשות ברוח ובשמש  שמבצבצת בין העננים כאילו שהן יודעות שיבואו היום להעריץ אותן ואולי אפילו לאמץ אותן, מחכות בשקט. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שהילדים היו קטנים והיינו מגיעים לחוף אחרי הסערה לאסוף צדפות ואבנים קטנות שמספרות סיפורים . נזכרת בחדווה שהיו מלקטים צדפות לתוך דלי וריח הים היה נדבק בבגדים וגם בריפוד של הרכב. לא מזמן קראתי שלכל צדפה יש סימן זיהוי משלה ושום צדפה לא דומה לשניה, מעין טביעת אצבעות של הבורא גם פה. אי אפשר שלא להתפעל רק מהמחשבה שכל אחת יחודית, מה רבו מעשייך ה’. הזכיר לי את השושנה של הנסיך הקטן. הצורה, הצבעים הטקסטורה…ואז  בהבזק של רגע הבנתי שאני בעצם נמצאת במעין בית קברות של צדפות, של יצורים שהיו חיים וטיילו להם במעמקים או ליד החוף, כל אחד עם המסע שלו, ההרפתקאות שלה..ואני מלמעלה כביכול, רק רואה את כמעט סוף הסיפור. עצרתי רגע והתבוננתי שוב.

post (274)

אולי בגלל הסרטן ואולי בגלל היארצייט של אבי שמגיע בשבוע הבא ואולי בגלל מכלול של אירועים  אחרים, חשבתי לעצמי מה אם הקב”ה מסתכל עלינו באותה דרך. בית העלמין שלנו מלא רק בעטיפות. והוא מסתכל ואומר, או אני מכיר את הגוף הזה היתה לו נשמה כזו יפה, והגוף הזה הנשמה היתה חקרנית ומצחיקה כאחת, והנה הגוף הזה סבל כל כך הרבה יסורים אבל התגלה ביופיו וכו’ וכ’ו. סתם מחשבה שצדפות קטנות ויפות על החוף סיפרו לי סיפור וחלקו מחשבות

בין לבין, התכופפתי ואספתי כמה.

post (277)

הדרך קוראת לי

 

post (235)



לפעמים אני מתגעגעת לדרכים. ככה בפשוטו. מרגישה שהדרך קוראת לי, משהו במציאות משתנה, הרגשה שצריך לזוז כדי להבין. וזה תמיד מרגיש נכון שהמציאות מזמנת את עצמה בצורה שחייבים   לנסוע למקום מסוים באמתלה כזו או אחרת. מי שמכיר אותי יודע שאני מאלו הנדירים שאשרי יושבי ביתך נאמר עליהם. טוב לי עד אין קץ בד’ אמותי. תמיד אמצא תירוצים ועיקופים בחיים להשאר באותו מקום.. אז אתמול הדרך קראה לי, בלי תירוצים, פשוט לקום ולצאת. הרחתי את הדרך, ונדמה שהיתה מנגינה שליוותה אותי בנדודי נשמתי שזירזה והאיצה בי לצאת.

post (239)

אני אוהבת להיות שקופה בנסיעה. להתבונן דרך העיניים שלי על החיים ועל האנשים מסביב. מן מחשבה של טיפוס על הר לא בשביל שיראו אותי, אלא בשביל שאני אראה יותר טוב את העולם. זוהי מהות הדרך: לחשוב. לסדר מחשבות תועות ותוהות, להניח להן ליפול למקום שלהן אחרי הטלטלות ולחייך. להרגיש את פעימות החיים והרעש שמסביב, להריח את העולם על גווניו השונים, ריח וקולות מתערבבים בשאון וקצב אחר. להביט ולהתרווח, להפנים שכולנו חולקים אותה פיסת זמן ביחד ופנינו גם שנראה שאנו נוסעים למקומות שונים עם כוונות שונות, בעצם כולנו נתנקז בנקודה מסוימת לאותו מקום.

post (22)

אתמול הסתכלתי שוב על העם שלי.אני אוהבת להיות חלק מעם ישראל. אוהבת את העם שלי. אוהבת את הדקויות שלנו כישראלים, הדבק שמדביק אותנו יחד למרות הגוונים השונים, כמו הומור, מטבעות לשון, רחמים ועזרה עם חיוך, אותו חיבור שקיים מאז ומתמיד בנפתולי החיים עוד מספר בראשית, אותה תבנית של התנהגויות, סיפורים ושורה תחתונה שחזקה מהכל. יש לנו משהו שאין לשום עם אחר בגלל הקשר המשפחתי, ערבות הדדית והאחווה שהיום יצאה מהמגבלות של ‘רק בשעת צרה’, רואים את זה במוחש כל יום כל היום. הפרטים הקטנים שמתיכים אותנו לגוש אחד – כולנו בני אותו איש. כולנו רוצים ומחפשים נקודת משען ואהבה כדי להמשיך במסלול שלנו. הקב”ה מזמן לנו את האנשים שאנחנו צריכים לראות, להכיר, לאהוב, לתקן, להתחנך, ללמוד , להתבונן מחדש ולחשב מסלול מחדש מתוך התובנות האלו, ומתחת לכל יש יריעת כסף שמשותפת לכולנו: אנחנו רוצים  להגיע למקום שיכילו את  הרגשות שלנו, תשוקות וחלומות עם שאר מרכיבי האישיות מורכבת עד כמה שתהיה, המהות היא דומה אך לא שווה.

post (237)

לחפש מקום לנשמה , לחפש את הדרך שישמעו את הקול המיוחד של כל נשמה ונשמה שירדה לעולם הזה כדי לתקן את עצמה בצורה ובדרך שלה. לפעמים זהו סוג של שירה, לפעמים זה רק היכולת והתעוזה לחלום, חלקנו באנו להגשים אבל כולנו מצווים לנסות ולהעז. כל אחד והמסלול שלו שקבוע מראש רק נסתר הוא מאיתנו עד שנגלה אותו מחדש.

post (230)

היופי שבחיים בשבילי הוא ההבנה ויכולת ההכלה. היכולת למצוא יופי ושלווה במקומות הכי לא צפויים ולא ‘מתוירים’ המקומות הקטנים ובמחוות שמאשרות ומאוששות מה שהנשמה ידעה מזמן רק לא עברה את מחסום התודעה. הגילוי הזה שמאחורי דברים/אירועים שנראו בהתחלה מאיימים, אפילו ההיפך מטובים מתגלים כפתח ודרך ליופי ומקום שרק טוב צמיחה וקסם יוצא ממנו. אלו הרגעים שנותנים לי כח ואהבה ושיר בלב להמשיך. להודות ולהמשיך. בשביל זה צריך לפעמים באמת לצאת לדרך. כפשוטו. לראות מה עוד יש בספר של החיים, איזה כיף שהוא אינסופי, האם אזכה לחוות עוד רבדים או שמא עכשיו הדרך תהיה רוחבית במקום אופקית… איזה כיף שיש מקום לחשוב בדרך.

 

My Alice

natinalgeo.alice

​מתנת יום הולדת לחברה
גם במים סוערים תמצאי את היופי,
גם במצולות החיים – את תמצאי את הדרך.
כי את מיוחדת במינך וחשובה בעולמו של אדון הכל
תשארי חברתי .
יובל שמח.​

יש לי חברה כזו, שלא משנה היכן שתניחו אותה היא תדגיש את היופי בעולם, סוג של ברכה לא לפחד מהלא נודע, מהחיצים של השאר, מהרעלים של הסביבה. אי אפשר שלא לאהוב אותה, יותר קל לומר בעצם זה טבעי שאני אוהבת את היכולת שלה לדעת  למצוא את נפתולי היופי של הבריאה בכל מקום

היכולת להפוך את הרעיל לנסבל ואפילו יפה, היא  פשוט פשוטה כזו, מהמילה לפשט.    . 

בעולמי היא מזכירה את אליס, ההיא מקרול לואיס, רק שלי.

זה לא פשוט להיות פשוט

התחלה ישנה חדשה

lakebaikalnationalgeo.russiaזוהי התחושה לאחרונה. משהו מפעים, גדול, ותחילת שינוי

אלו לא רק מילים, או תחושות, זה באוויר

גדול ממך בכל הרבדים

יש שם נימים, מחשבות, דקויות של מחשבה וממסלולים שמחושבים מחדש במהלכי שניות ויחד עם כל זאת על פני השטח הכל קפוא, אבל את יודעת בפנים שהשינוי כבר התרחש ולאט לאט זה יצוץ על פני השטח. צריך סבלנות וסובלנות. למרות שאין בנמצא

בינתיים מה שנשאר זה למצוא את היופי במתרחש, את העושר של ההתהוות

No Road

ed5be4bd-d530-4653-b55d-53940722a33c_The-little-big-companionהדרך קראה לי. זה זמן מה המילים מתחבאות ממני. נדמה שהן שם אך חומקות כל פעם שאני רוצה להתביית עליהן.  היום בדרך לירושלים במזג אוויר סגרירי וצמרירי להפליא, עם עננים שעוצבו בדיוק כמו שאני אוהבת, ענני הכבוד שלי כביכול, נזכרתי שוב כמה התגעגעתי לדרך. הדרך שמחבקת ומחייכת כל אימת שדורכים עליה ומבקרים שוב כאילו שהיא צופנת סוד רק למביני עניין. ואני, אני פשוט מתגעגעת לדרך שהלכה לאיבוד אי שם בין התהיות, בין המבוך, בין הבלבול, הערפול וכן, הכאבים והתשישות. עייפות עצומה ויחד עם זאת מתחת התשוקה לחיים. מרגישה מסורבלת . אולי עניין של זמן, אולי עניין תזמון ואולי זוהי המציאות. החורף ירפא את הדרוש.