שקט רועש – אביגיל לאה

post (282)

 

שקט רועש.

שקט זה דבר טוב, מרגיע ומנחם.

ויש שקט סוער, טעון ברגשות, ומלא בדאגות:

“מה יקרה?”

שקט ארוך, שנותן זמן למחשבה ולהטענת המידה.

אך גם יש שקט ארוך שמעיק, מלחיץ, חסר סבלנות, וחסר תקווה.

שקט זה דבר ניצרך – שצריך לדעת כמה להכיל;

שקט שאחריי שמחה, או דבר טוב- נותן להיכנס ולהפנים.

שקט עם אנשים שאנו אוהבים- שלא צריך מילים- עם משפחה או חברה טובה.

אך גם יש שקט “רע”

שלא עונה על השאלות, ומרחיב את הדאגות והחששות.

שקט שאחריי כעס- שמעלה רעיונות או מחשבות רעות ולפעמים שגויות.

שקט של דיכאון- שקט שאי אפשר בקלות לשנות.

אבל שֶֶקֶט הוא לא שָקֵט.

שקט זהו רעש לבן כל הזמן.

אולי יש שקט רגיל שמשתרר בחדר – אבל הראש מרעיש ללא הפוגה במחשבות ורגשות.

גם השקט הזה יכול להיות כשאנו ישנים – אבל החלומות שלנו מכילים עולם מלא ברעש.

השקט הזה בזמן מבחן – אבל הראש  שלנו מלא בתרגילים, רעיונות ופתיחת מגירות של זיכרונות.

שקט.

שקט “הוא” תמיד איתנו – רועש או “לא” רועש.

אבל יש שקט שכולם רוצים, שקט של שמחה ותקווה.

שקט טוב של גאולה.

פרי ביכורים של  אהובתי, בתי – אביגיל לאה.

 

ETC.

תמיד אהבתי את המילה הזו. היא נשמעת צופנת סוד

Etcetera  is a Latin expression that means “and other things”, or “and so forth.” It is taken directly from the Latin expression which literally means “and the rest of such things”

 על כל פנים חשקה נפשי לרשום מספר אטסטרות במרוכז, שיהיה

22 - Inside the Hobbit Hole-X2

  • כשלון הוא אירוע לא אדם
  • אם לומדים מתבוסה משמע שלא הפסדת
  • חינוך הוא היכולת להקשיב כמעט לכל דבר מבלי לאבד את הבטחון העצמי שלך
  • מה שאתה מחפש מחפש אותך
  • קמטים צריכים להראות רק היכן היו החיוכים
  • במקרה של ספק אמור את האמת
  • מטרה לא תמיד נועדה להגשמה, הרבה פעמים היא משמשת פשוט ככיוון
  • אם אוהבים את החיים לא מבזבזים זמן, היות וזמן הוא מה שהחיים מורכבים ממנו
  • השתמש באין מוצא כמוצא, ובאין גבול כגבול
  • פשטות מפתח לגאונות
  • אם אתם חושבים שאור השמש מביא לכם אושר אז לא ניסיתם אף פעם לרקוד בגשם
  • להיות מאושר אין זה אומר להיות מושלם, אלא מצביע על הרגע שהחלטת לא להתרגש מהחוסרים והפגמים בחיים
  • גדרות טובות יוצרות שכנים טובים
  • הכיוון ולא הזמן הוא הבעיה. לכולם יש 24 שעות
  • A mind that is stretched by a new experiences can never go back to its old dimension
  • Don’t be a woman that needs a man, be the woman a man needs..
  • All the good stuff is outside our comfort zone
  • If you had to teach something to the next generation, what would you teach?
  • Time or money?
  • Friendship isn’t about timeline
  • Who “Is here” for you?
  • Everything you need will come to you at the perfect time
  • The most profound statements are often said in silence.

Happiness is a state of mind

The Barnshot-X2

​​

The choices we make

janini22

לפעמים הכל מתרכז ומתמקד בנקודה אחת בזמן, הכל מתקפל, הכל מתקמט לרגע אחד – רגע ההחלטה, הצומת המוכרת הזו, פרשת הדרכים שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות, נקודת המפנה שנדמה שכל הדרך הארוכה, קצרה, תלולה, מישורית, שעברנו עד לאותו  חלקיק בזמן הופך למהותי – פה בעצם נקבע ממה אנחנו עשויים או יותר מדויק מי אנחנו באמת מפני שבאותו רגע

שצריך לבחור – האמת יוצאת בגאון

אין שקרים, אין מסכות, אין שיקולים זרים

הכל נוגע בתכלית

במהות הקיום שלנו

בהטבעה האישית שלנו בזמן

לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים האלו, ואחרי כן את כל החיים לחיות עם אותם החלטות עד לרגע הבא

The choices we make  - להקליק ולהנות

Photo: Janin

welcome home mat

stuffראיתי את השטיחון הזה באינטרנט שחיפשתי רעיונות עיצוב לכניסה לבית. ופשוט צחקתי. הרעיון שעומד מאחורי העיצוב דגדג אותי. בעצם כל האורחים של הבית הזה הם על תקן של “גנבים” בפוטנציה. אולי המילה שודדים לאור יום. חוץ מההומור שלבעלי הבית יש, מענין אחרי החיוך אם ישנה בעצם אמירה… לסוג החברים שמגיעים אליהם הביתה או חוג המשפחתי היותר רחב.

בכלל עיצוב פנים וחפצים מאד אהובים עלי. הרעיון שאפשר על ידי צורה וצבע בקומבינציה הנכונה ליצור אווירה, מזכירה לי בזעיר אנפין את היכולת ליצור. שידוך של חומרים וצורות כדי להתאים לאנשים. זוהי אחת הסיבות שבחרתי יותר להתעסק בפרסום, להעביר במסר קצר ומרוכז רעיון שגלום בו הרבה.

נחזור להקדמה, כולנו יודעים שאין כמו להגיע הביתה. למרות שהיום הביתה, יש לו ערך אחר. הוא יכול להיות בעצם האי.פי הדיגיטלי של המחשב שלך או טלפון הנייד שלך. למשל כזה:images (3)למרות, שאני בספק אם יגיע הזמן שהמין האנושי ככל שהוא מתאמץ להיות דומה לאנדורואידים בפוטנציה, הוא יסגל את החשיבה הבינארית. אנחנו כאנוש, מוטבע בנו מעצם היותנו הרצון לקנן ולהיות מוגנים במקום אחד מוחשי ולא וירטואלי. אנחנו גם אוהבים לקצר. וזה לא משנה באיזה צד של ההמוספירה אתה נמצא, קצר וקולע , במיוחד שעייפים ולא סדרה של מספרים…משעשע על כל פנים. אני יודעת בוודאות שאישי אהובי עם הפרנויה המתקדמת שלו – לא להשאיר טביעות אצבע אלקטרוניות ברשת – לעולם לא יחשוף ובטח לא בפומבי את הכתובת האלקטרונית שלנו. אמריקאים ופרטיות…מן הסתם.

על כל פנים הנה כמה שמצאתי ברשת, וחשבתי שאת זה למשל כן הייתי שמה לפי חילופי העונות אצלנו  בבית. אז, ברוכים הבאים

download

Home

When i arrive home after time away,
my heart always lifts at just that moment.
for me, home isn’t where i am, it is where i belong.
I belong where i can be loose, blend with my garden, my kitchen, play with my loved ones, be whatever i feel like being
(even Mega-Bitch-Queen of the known and unknown Universe)
No pressure – i’m loved, and most of the time, appreciated.
my sense of humor is welcome.
my kisses and complaints received.
I can say whatever,
and get that whatever back in my face with no migraine as a result.
A creamy hot beverage, bitter chocolate, a good story & thoughts are always shared.
I never regret to be here or hesitate to come.
My place of love, security, lust and an infinite connection to life.
בית הוא גם שפה.
בבית שלי מדברים לפחות ב- 2 שפות.
לפעמים עם חברים ובני משפחה שבאים לבקר, שומעים עוד שפה.
לפעמים השפה היא רק צלילים ולפעמים  - שקט.
יש ריחות לבית,
וגם גומחות שרק אני יודעת איפה מחביאים ומוצאים דברים ולאו דווקא בחומר.
בית שהכל בו  ו – beyond
הוא כל הזמן משתנה ויחד עם זאת נשאר אותו דבר.
הוא המפתח לכל כך הרבה דלתות, והוא  גם אוצר את כל התחנות.
“בית” הוא לא רק ערך בפני עצמו יש לו ערך אישי מתווסף כל עוד נשמה בנו.
אז שמדברים על משמעות בחי’ים, על פשר, מהות,
על כל הרגשות שנגזרות  וכל החלומות מתובנות אלו -
אנחנו שואבים הכל מבאר מים חי’ים שאחד אבני היסוד הוא הבית שלנו.
לי מאד ברור, שבית הוא גם “עצמי”
.a place that i wish Time might forget

התפרסם כאן לראשונה

http://cafe.themarker.com/post/744938/

כאילו סתם כזה

ב”ה
זה זמן מה שאני מרגישה שאנו נמצאים בימי “סתם”.
הכל סתמי, ניכר בעליל אצלנו שהערכים אצלנו התדלדלו. זה מעבר לגדרים של “רגילות” וברור שאין הוספה ב”קודש”. העניין של הקפדה בפרטים וכוונה כמעט ואיננו קיים. אין “עבודה” ו/או יגיעה.
אצל הרוב מורגשת העייפות וההתמדה מכח ה”רגיל”, והכל אותו דבר, מין דעיכה עם “וויתורים”.
סוג של “נו, שיהיה” עם דקויות כאלו ואולי אפילו מעבר לכך.
יש שם משותף לכל אלו: זילות.
הזילות היא בכל מקום. בערכים, ביחסים. היא אפילו נכנסה לשפה.
לפני שאמשיך הרשו לי להשתלח במילה אחת או שתיים במוסד שנקרא ה אקדמיה ללשון העברית שמהווה “את המוסד העליון למדע הלשון העברית ” ומוגנת על פי החוק. אני מחכה זה זמן מה להזדמנות מעין זו, וכמובן מבלי לפגוע בזכויות.
לפעמים נדמה שזהו ארגון חסר תועלת שמפיץ מילים חסרות טעם והגיון  כאשר המטרה היחידה של החזקת הארגון היא לספק משכורות לבלשנים עם יכולת המצאה של מילים לא הגיוניות בעליל, לשם שעשוע  בלבד. (יש כנראה מדד לקבלת מילה חדשה: כמה ימים צחקת עם המצאת המילה.)
הרי מתי מעט משתמשים במילים הללו. (אפילו לא בשבת וחגים)
לרוב המילים קיים מושג לועזי שכל העולם ו”אחותו” משתמש בו.
הלעג שלי נובע בעיקר מהפרדוקס הגדול שהאקדמיה לא המציאה לעצמה שם עברי. היא עדיין קוראת בשמה הלועזי . (אפשר לתרגם את המונח לפי משקל ותבנית שקיימים בשפה, כגון “מלמדה” ) הכי מצחיק שיש להם הסבר שהעולם משתמש במילה אקדמיה למוסד ללימודים גבוהים וזה מקובל בעולם כולו. סליחה, אבל כולם גם משתמשים במילים כמו אינטרנט, טלפון, שטרודל, פרדוקס, טלויזיה, קואוליציה  ושמפו… למה לאלו יש תחליף עברי?
אז כפי שציינתי הנושא הוא הזילות.
אנחנו מוצאים זילות במערכת המשפט, זילות בספרות, זילות בחיי ערך אדם, זילות בקדושת הגוף, זילות ביחסים אינטימיים, זילות בכבוד של בני אדם, זילות במילים.
עכשיו משום מה אופנתי לקחת מילים ולהמציא אותן.
סוף הדרך, חבל על הזמן, שרוט, קרוע, wow זה מה זה גדול, כאילו כזה…
נגמרו לנו המילים והכוונות.
ממילא הפסקנו להתכוון לתכנים.
כל אחד מבין את אשר חפצה נפשו, ובעידן שלנו אנו רוצים את הכל עכשיו.
אין כח לדחות סיפוקים. הכל מהיר, הכל עצבני, טיפוסי ה- end gainer במיטבם.
אין זמן להקשיב. עסוקים בלפלוט. תראו אותי, תשמעו אותי אני תיכף נעלם. הנבואה של וורהול מגשימה את עצמה. הבעיה היא הקצה השני.
פתאום נהיה אופנתי לקרוא לחלק מהעם שלנו נאצים. הכיבוש משחית ועוד מיני רעות.
חלק מאיתנו הפסיק לחשוב.
המילים איבדו את משמעותן.
רצח כבר איננו מתועב אם יש לו אידיאולוגיה, ושם האידיאולוגיה היא שנאת האחר השונה ממך.
הכל נובע מזילות בקדושת החיים.
ערך עליון.
ולכולם יש תירוצים: מדוע יש להם הזכות לדבר בלי כוונה, לדבר מילים סתמיות.
חלק יתלו זאת בחוסר אמונה באל עליון, חלק יאמרו שזה קשור לאיבוד הייעוד הגלובלי של האדם וכבלי האינדיבידואל של עצמו, אחרים יאמרו שברגע שהעולם של הפרט קורס – הכל חסר משמעות וממילא גם התכנים. ראיה לכך היא העולם הוירטואלי.
הדמויות קיימות או פיקטיביות?  זה משנה?
נדמה שהרווח בין הדמיון למציאות הולך ומטשטש.
אם יש ילדים שיכולים להרוג גזע שלם תוך משחק מחשב בעולם וירטואלי מפני שממילא הכל נמצא בחלל חסר משמעות באינטרנט, האם אוכל לחנך אותם במציאות לקדושת חיי אדם?
הריקנות נובעת כסוג של מפלט מהסתם.
אין כיוון חדש זה זמן מה בעולם.
נשיאים ורוח, וגשם אין… אין תכל’ס.
יתכן והתודעה שלנו ב”שבי”. רוצה לצאת, להתפרץ, לחדש – אבל חוץ מצלצולים לא מפיקה דבר.
לכן אנחנו עולים על הבמות וצועקים. כל אחד היכן שצר לו.
אולי  כך אפשר להגיע לגילוי?
לא באמת.
אין לי פתרון.
גם אני רוצה לצעוק: מספיק! ולפעמים: שקט!
אבל אני יכולה לעשות צעדים קטנים של כוונה במילים.
להתחיל לברור אותם , לכוון אותם, להתמקד. אולי הסתם שהוא גם סתום,
מלא ללא יכולת הכלה או לא ברור ונסתר עד להודעה חדשה, יתחיל להתבהר בין המילים.
כאן:

Double Life

? Double Life or Parallel worlds
לצורך הענין, פשוט תחליפו  את PlayStation עם מציאות וירטואלית.
(צריך למצוא לצמד המילים האלו כינוי אחר,ביטוי יותר מדי שמיש לטעמי, over used)
נושא שמטייל לי במח זה זמן מה, מכורח הנסיבות.
כולנו כאן נמצאים היום בשני עולמות (לפחות)  וכולנו חיים מציאות שלימה בעולמות האלו.
זה לא משנה איזו דמות לקחנו על עצמנו להיות, היא בסך הכל fragment מהאישיות שלנו.
ואנחנו אוהבים לחיות אותה כל פעם מחדש ולבחון את עצמינו דרכה עם הקהל שלנו והעולם שיצרנו.
ובכל עולם מקביל יש כללים שאנו מצייתים וחיים כלפיו, עם רצון כח תאווה תענוג …
וזה ממש לא משנה איך אנו מתפרנסים, מנכ”ל, מנתח מח, מורה לגיל הרך, אספן אומנות, אספן זבל , פוליטיקאי,  ושרת בבית הספר. בסופו של יום או תחילתו אנו נכנסים לדמות החדשה או דמויות שיצרנו וחיים מעבר למגבלות.
אז… תרשו לי להציג מספר שאלות..
יש חלק במדע היום שנקרא fringe science  שמנסה לתרגם את החלומות שלנו לפיקסלים ע”י התמרה של פולסים נוירונים לאותות אופטים.
עוד “מעט”, נגיע למצב שנוכל להקליט את החלומות שנבחר על dvd.
והנה נפתח עולם פראי חדש: עולם העריכה של התת מודע שלנו.
עד עכשיו הגישה היתה על ידי חלימה בלבד.
אין שליטה. למספר אנשים יש יכולת לשחזר את החלום אבל הוא נשאר סטטי.
ממחר או מחרתיים, נוכל על ידי בחירה לשמור את החלום וגם לשחק איתו.
להכנס אליו מתי שנרצה ולשנות את התסריט כל פעם מחדש.
נוכל לגעת בתת מודע ולעצב אותו, נוכל לחלוק אותו ולשתף אחרים בתפקידים שאנו מייעדים להם, נוכל לפתור בעיות ולהגיע להשגים שיעזרו לנו בעולם של הזיות לעשות דברים שלא יכולנו במגבלות הפיזיקליות או האמוציונאליות לעשות, לחוות. וכל זאת בלי הקרבה של שום דבר מאשר זמן מסך עם המח שלנו והתפוקה שלו….. באמת? אין הקרבות?
איזה חלום מתוק, או הזיה מופרעת?
האם אנחנו מרגישים טוב או על הקצה שהגבולות נמתחים?
האם השלב הבא  יהפוך אותנו לחברה שמוגדרת פסיכופטים עם רישיון?
מה יהיה ההבדל בינינו בעוד שנה לכל אותם אנשים שהיום שבויים במציאות המדומינת שלהם ומקבלים תרופות נגד הזיות בבתי רפואה לחולי נפש?  יש הבדל?
האם החיפוש המתמיד שלנו אחרי גירויים לחיות מציאות שונה ולמתוח את הגבולות יביאו אותנו להוזים שמנותקים כליל מהמציאות ?
האם המציאות היא לא בעצם העולם בו אנו חיים?
ואם אכן זוהי ההגדרה, מי החליט שמציאות מסוימת יותר ריאליסטית ממציאות אחרת?
האם פקטורים של כסף ופרנסה יהפכו להיות אבן בוחן לקיום מציאות?
(אפשר לתרץ גם את זה:  נוכל להתפרנס מהעולם הזה:- פסיכולוגים למציאות וירטואלית, אספני ציורים של החלומות שלכם עם הדפסים, תסריטים של חלומות שלכם ישירות לתעשית הקולנוע, מערכות יחסים להדפסה באמת מידה שלא יביישו שום סופר… להמשיך?)
אז האם הכל נמדד בסוף הדרך, באמרה :
“although I lived a double life at least i can say: I LIVED”
I wonder
באיזה עולמות תבחרו לחיות?

? Double Life or Parallel worlds   לצורך הענין, פשוט תחליפו  את PlayStation עם מציאות וירטואלית.(צריך למצוא לצמד המילים האלו כינוי אחר,ביטוי יותר מדי שמיש לטעמי, over used)נושא שמטייל לי במח זה זמן מה, מכורח הנסיבות.כולנו כאן נמצאים היום בשני עולמות (לפחות)  וכולנו חיים מציאות שלימה בעולמות האלו.זה לא משנה איזו דמות לקחנו על עצמנו להיות, היא בסך הכל fragment מהאישיות שלנו.ואנחנו אוהבים לחיות אותה כל פעם מחדש ולבחון את עצמינו דרכה עם הקהל שלנו והעולם שיצרנו. ובכל עולם מקביל יש כללים שאנו מצייתים וחיים כלפיו, עם רצון כח תאווה תענוג …וזה ממש לא משנה איך אנו מתפרנסים, מנכ”ל, מנתח מח, מורה לגיל הרך, אספן אומנות, אספן זבל , פוליטיקאי,  ושרת בבית הספר. בסופו של יום או תחילתו אנו נכנסים לדמות החדשה או דמויות שיצרנו וחיים מעבר למגבלות.אז… תרשו לי להציג מספר שאלות..יש חלק במדע היום שנקרא fringe science  שמנסה לתרגם את החלומות שלנו לפיקסלים ע”י התמרה של פולסים נוירונים לאותות אופטים.עוד “מעט”, נגיע למצב שנוכל להקליט את החלומות שנבחר על dvd. והנה נפתח עולם פראי חדש: עולם העריכה של התת מודע שלנו. עד עכשיו הגישה היתה על ידי חלימה בלבד.אין שליטה. למספר אנשים יש יכולת לשחזר את החלום אבל הוא נשאר סטטי.ממחר או מחרתיים, נוכל על ידי בחירה לשמור את החלום וגם לשחק איתו.להכנס אליו מתי שנרצה ולשנות את התסריט כל פעם מחדש.נוכל לגעת בתת מודע ולעצב אותו, נוכל לחלוק אותו ולשתף אחרים בתפקידים שאנו מייעדים להם, נוכל לפתור בעיות ולהגיע להשגים שיעזרו לנו בעולם של הזיות לעשות דברים שלא יכולנו במגבלות הפיזיקליות או האמוציונאליות לעשות, לחוות. וכל זאת בלי הקרבה של שום דבר מאשר זמן מסך עם המח שלנו והתפוקה שלו….. באמת? אין הקרבות?איזה חלום מתוק, או הזיה מופרעת?האם אנחנו מרגישים טוב או על הקצה שהגבולות נמתחים? האם השלב הבא  יהפוך אותנו לחברה שמוגדרת פסיכופטים עם רישיון?מה יהיה ההבדל בינינו בעוד שנה לכל אותם אנשים שהיום שבויים במציאות המדומינת שלהם ומקבלים תרופות נגד הזיות בבתי רפואה לחולי נפש?  יש הבדל? האם החיפוש המתמיד שלנו אחרי גירויים לחיות מציאות שונה ולמתוח את הגבולות יביאו אותנו להוזים שמנותקים כליל מהמציאות ?האם המציאות היא לא בעצם העולם בו אנו חיים?ואם אכן זוהי ההגדרה, מי החליט שמציאות מסוימת יותר ריאליסטית ממציאות אחרת? האם פקטורים של כסף ופרנסה יהפכו להיות אבן בוחן לקיום מציאות? (אפשר לתרץ גם את זה:  נוכל להתפרנס מהעולם הזה:- פסיכולוגים למציאות וירטואלית, אספני ציורים של החלומות שלכם עם הדפסים, תסריטים של חלומות שלכם ישירות לתעשית הקולנוע, מערכות יחסים להדפסה באמת מידה שלא יביישו שום סופר… להמשיך?)
אז האם הכל נמדד בסוף הדרך, באמרה : ”although I lived a double life at least i can say: I LIVED”  I wonder באיזה עולמות תבחרו לחיות?

פורסם לראשונה כאן

http://cafe.themarker.com/post/803531/

Hear the Music

אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות.
במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה,
רובם בדרכם לעבודה.
שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן.
הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד.
ברור היה שהוא מאחר לעבודה.
מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש.
אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.
לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.
במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה.
כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל.
הוא צבר 32 דולרים.
כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב.
אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.
אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה
ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת,
ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע.
זהו סיפור אמיתי.
ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון הוושינגטון פוסט
כחלק מניסוי חברתי בתפישה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי היה:
האם בסביבה רגילה בשעה לא הולמת,  מנותק מכל קישור האם אנו שמים לב ליופי?
האם אנחנו עוצרים להעריך אותו?
האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות:
אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם,
המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, על הכינור הטוב ביותר שנוצר,
כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים?
הכתבה:
http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2007/04/04/AR2007040401721.html

פורסם לראשונה כאן:

http://cafe.themarker.com/post/834634/

ריקוד קטנטן

יש ימים שאנחנו עסוקים מלהבחין בריקודים הקטנים של החיים.
סוג של נצחונות שאנו לוקחים אותם מובנים מאליו. התרגלנו. (גם מגיע לנו)
נעים לנו לחשוב שהעולם ימשיך להתקדם כך ועם מערכת ציפיות רק ילך וישתפר.
ריקודים קטנים של מערכות יחסים בינו לבינה , בין אחים לעצמם,
בין ילדים להורים והורים לילדים בשלבים שונים .
מודה ומתוודה שלא תמיד ההתבוננות הזו היא בראש מעייני.
יש לנו גם אתגרים שאנו מציבים לעצמנו והם מהווים את התוכן של החיים שלנו: כמו קריירה , כבוד עצמי בטחון עצמי ומודעות ותרגילים בנתינה וקבלה.
יש שלב שאנו גם עסוקים בלבנות ולתחזק משפחה – ובתוך השלב הזה יש לנו את המערכת הזוגית ואז מגיע השלב של גידול וחינוך ילדים .
הסאגה הזאת היא יריעה שבעצם מתפרשת לכל הכיוונים והיא בסוף מהווה את שמיכת החיים שלנו. שלפעמים אנו גם שואבים ממנה את שמחת החיים.
לאחרונה (במיוחד בגיל 42 המפורסם) הבחנתי וחשתי ריקוד אחר. ולא מבחירה חופשית.
ריקוד בו ילדים הופכים להיות ההורים של ההורים שלהם.
מן היפוך וחילוף תפקידים עדין, שהסטטוס העדין מאד עדיין נשמר.
אבל “הילד” שמזמן לא ילד פתאום מתבגר בעל כורחו.
פתאום אנחנו כילדים והורים לילדים שלנו, נאלצים ולא מתוך בחירה להיות משענת ותמיכה לאותם אנשים מוכרים ואהובים שגידלו אותנו, חינכו אותנו והדריכו אותנו.
הריקוד הזה לפעמים כואב רק במחשבה ועצוב עד נשוא ולו בגלל העובדה שכבר התרגלנו לכך שההורים שלנו מובילים ומכתיבים את הריקוד והקצב…
לפעמים הריקוד ההפוך הזה הוא עם בני הזוג ולפעמים עם הילדים.
לא תמיד אנו מכתיבים את בני הזוג בריקוד שלנו,
ולא תמיד אנחנו יודעים עד מתי נרקוד…
והמוסיקה גם שהיא מוכרת משתנה בהתאם וגם הקצב.
אבל אף פעם אנחנו לא רוצים שהריקוד יגמר – איטי ומסורבל ככל שיהיה תוך כדי דמעות וחיוך הפוך,
אנחנו מוכנים לרקוד איתם עד כלות הנשימה עד כלות הזמן.
מוקדש (בפעם האחרונה) באהבה לדודי היחיד שמוטל על ערש דווי.
דודי החזיר את נשמתו לבורא בר”ח שבט, אחרי יסורים רבים וקשים. ת.נ.צ.ב.ה. נבג”מ.

http://cafe.themarker.com/post/845742/