Good things happen to those who

ב”ה
אחד הביטויים היפים באנגלית שדברים טובים קורים לאנשים ש -
ממתינים.
(לא רוצה להשתמש במילה מחכים… חיכיה – רומזת על האפשרות של אכזבה פוטנציאלית)
בכלל אני מעדיפה את המילה המתנה שטומנת בחובה מתנה.
יותר משתלב במארג החיים.
למה אנחנו ממתינים?
מה שווה המתנה?
איך צריך להמתין?
אלו השאלות שאני מעבירה בראשי לאחרונה over & over again.
אתם מכירים את סוג הסיבובים בחיים שלוקחים אותכם לסיבוב חד ומכח האינרציה אתם קצת נדבקים למסלול ולפעמים ותוך כדי סוטים, מנסים לראות מה גרם ואיזה מהלך העיף אתכם, ולנתח את השלבים, ולבדוק אם אכן אתם לא במסלול ואם זה כל כך נורא, ואולי יש מקום לחוות את המקום החדש ואז שלא נעים ולא נח ומתחיל לצרום בכל החושים משתדלים לחזור לאיזון כמה שיותר מהר אבל עם תובנות אחרות של שליטה וסינון ושליטה ובהירות במחשבה עם יותר ריפיון על מנת לא ליצור התנגדות יותר מדי גדולה…?
אני נמצאת עכשיו בתהליך הזה/ במעבר הזה, ותוך כדי שמתי לב שהתחלתי לצלול.
היה מאורע אחד קטן שהכריע את הכף.
הוא לכשעצמו חסר חשיבות, אבל הצירוף היה כבד מדי בדיעבד.
בהתחלה הרגעתי את עצמי שעם סבלנות וסובלנות דברים יתיישרו ,(עם סבל כמובן, שמתם לב לדיוק בשפה?) סוג של אוטוסוגציה מתוך הכחשה של מציאות.
אבל שדברים התחילו לזייף במספר תחומים והגעתי לגבול היכולת שלי ל”תרגם” מחדש את הנעשה, ולהחליק ולהמציא תירוצים, מן ביטוי צבאי שיש גבול כמה אפשר “לאנוס את המפה”, הבנתי שאני צריכה להתיחס ביתר רצינות.
אבל גם זה לא עזר.
מפני שהחשיבה והניתוח וההסתכלות, התבוננות וכל המילים שמתארות תהליכים שכליים בעצם לא קידמו אותי לשום מקום – המשכתי להתרחק ,
קברתי מציאות מסוימת  וגם “חיפשתי” (customization ) אותה ובינתיים ודברים נערמים ונאספים ומתרבים ונוצרה כבר תחושה של תעוקה עם תשישות.
אתמול הבנתי שאם אני רוצה לשנות אני צריכה להתחיל לעצור .
הגיע הזמן לעצור.
אין ברירה.
סוג של נחמה שכל סדר מתחיל מבאלאגן, כאוס ותוהו.
אמורה להיות התחלה טובה.
אבל יחד עם זאת ותוך כדי אני מרגישה שאני ממתינה ל”משהו” הטוב שאני רוצה ושואפת אליו שיגיע.
אין לי מושג אם אצליח לתפוס או לזהות את הגל שיגיע, ואין לי שום מושג ליכולות שלי לגלוש על אותו גל בחיים שאליו אני מכוונת, וכרגע זה אולי לא משנה – אנחנו עם שחונך להמתין…
ההמתנה של היום גורמת לסוג של ציפיה ושאיפה כמוסה בתוכי עם טעם מתוק באויר, שהנה …
אני אוספת את החברים והרגעים היקרים שלי וממשיכה.
הקפה ימתין לי, המילים והחוויות יגיעו .
עולם כמנהגו נוהג.
לבינתים אני מקווה שנפגש בגל הבא.
וכאן המקום לכל אותן מטבעות לשון שנונות של “ממתינה”… :-)

http://cafe.themarker.com/post/871562/

The G-d particle

ב”ה
חוק המשיכה…
אחד החוקים שהמסתורין אופף אותם.
יותר נעלם מאשר נגלה.
תמיד הוקסמתי מאותו כח שמקבע אותנו בכזו נונשלנטיות, כאילו הוא יודע את אותו סוד שכולם רוצים לדעת ולאף אחד אין גישה לליבה..ונהיה אשר נהיה.
אייזק ניוטון הגדיר את כח המשיכה ככח שפועל בין כל שני גופים בעלי מסה וקובע כי הם ימשכו ביחס ישר למסתם וביחס הפוך לריבוע המרחק שביניהם.. כלומר בין האטומים יש כח משיכה שחוזקו תלוי במרחק ומספר בין ושל האטומים.
היום אנחנו יודעים שבאטום יש חלקיקים קטנים יותר ומתוקים בשם הדרונים (אני! אני!) וככל שהאטומים קרובים יותר כח המשיכה חזק יותר. יתרה מזו, ככל שיש יותר אטומים כח המשיכה חזק יותר.
הכל טוב ויפה, אבל המדע עדיין לא הגדיר מה זה כח המשיכה..אותו כח שקיומו כה טריוויאלי .
מה או מי גורם לכח המשיכה מלכתחילה? מי אחראי עליו?
בלי להכנס לפיסיקת הקוונטים רק הסבר קטן, יש חלקיק היפותטי שאת קיומו צפה פיטר היגס שנקרא בשפה המדעית “בוסון היגס” ואצלנו הלא פיסיקאים בשפת היומיום
“החלקיק האלוקי” – “the God particle ”  שאם נוכל להצביע עליו נצביע “פתרון על” למסתורין ..  (הניסוי הבומבסטי שנערך ב-10 לספטמבר 2008 – מאיץ החלקיקים ההדרוני על מנת לגלות את קיומו של החלקיק האלוקי) אבל לא בזה עסקינן.
מול עולם גשמי יש עולם רוחני. אותם חוקים, אותם גבולות.
המשמעות הפיזיקלית של המושג היא: כח.
כח המשיכה פועל בין אנשים, בין חברות, בין קהילות בין מחשבות.
אם נעתיק את אותן תובנות נקבל את המשוואות הבאות:
1.  ככל שהקרבה הפיזית שלנו גדלה גדל באופן ישיר גם המשיכה בינינו.
2. ככל שנהיה במספר גדול יותר (ע”ע משפחה/קהילה) כח המשיכה יגדל גם הוא
האומנם?
מה מושך אותנו לאנשים אחרים? מה מושך אחרים אלינו?
המחשבות? הצרכים? התאוות?
האם יש תבנית למשיכה?
האם בכח המחשבות לזמן לנו הלכה למעשה ענינים גשמיים או המדובר רק בהזדמנויות?
האם כח המשיכה מוגבל על ידי פחדים?
האם הוא בכלל מוגבל?
לאחרונה התפרסם ספר בשם “הסוד” שהשאיר רושם חזק בעולם, על ידי הקונפסט היהודי עתיק היומין: “טרעכט גוט א’זויין גוט” – “חשוב טוב ויהיה טוב” -
רק תהיה בשליטה על המחשבות והכל יתמגנט אליך..
הקונספט שמחשבות פועלות כמעין מגנט ויש להם תדר, והם הופכות רצונות למציאות,
הוא קונספט משכר. האומנם זהו חוק כל כך קל לתרגום?
ומי החלקיק האלוקי בכל הסיפור?
המחשבה או הכוונה שקדמה למחשבה או הרצון?
אולי התענוג בלהשיג את הרצון שמתאווה לאותו ענין?
זה משנה?
ואם יכולתי לבדד את אותו חלקיק אלוקי, ולשכפל אותו – האם יכולתי למשוך את מה שאני רוצה אימתי שאני רוצה או החלקיק יכול להפוך את היוצרות מעצם היותו אלוקי?
ושאנחנו “נמשכים” או “מושכים”  האם המשיכה היא לדברים דומים/תואמים או משלימים?
מה חזק יותר המשיכה לדומה או למשלים?
מה יותר דומיננטי?
וגם אם יהיו תשובות, הרי המציאות תשאר. אין חיים ללא משיכה.
כח המשיכה נותן ומעניק חיים גם לאחר החיים עצמם.
בכלל – אי אפשר בלי כח המשיכה. הוא פועל כל הזמן גם בשינה.
עצמאי לחלוטין אותו חלקיק אלוקי.
הוא הסיבה המסובב והסיבוב עצמו.
האם אפשר לבטל כח משיכה?
מסתבר שכדי לבטל כח משיכה, עלינו להפעיל כח תאוצה, בכוון הפוך לכח המשיכה…
ואז יש התנתקות, התרוממות של מספר שניות שבאופן זמני כביכול מנטרל את כח המשיכה.
זמני לחלוטין. אבל באותו זמן,
יש לנו את האפשרות לבחון את אותו חלקיק אלוקי שעומד מאחורי הכח – לדעת האם בשעת ההתרוממות/התנתקות אנחנו רוצים לחזור לאותו מצב או לשנות ואם כן השינוי צריך להתבצע באויר…ממש לפני שאותו כח יחזיר אותנו למציאות, שעדיין “תלויים” אפשר לשנות את המצב.
אז לפני שאכריז “יחי החלקיק האלוקי” , ובאותה נשימה תכנס לתוקפה הנוירוזה הפסחית שלי, לכשתבחרו לטייל בפעם הבאה באיזורים אחרים של החיים, רק על מנת לבדוק אם אתם באמת חיים במציאות שרציתם, אל תשכחו שאתם יכולים לשנות הכל אם רק תכוונו לסובב את אותו חלקיק אלוקי למקום שאתם רוצים להיות….
פסח כשר ושמח!
nike  נ.ב. – אין כמו הפרסומות של
, ללא ספק “חלקיק אלוקי”.

http://cafe.themarker.com/post/939652/

הבל היופי

ב”ה

סוג של מלכודת.
מדברים על החכם באדם. ברור שיש כאן מטאפורה. אבל מאידך, לא שוללים את הפשט.
אז הפשט ברובד הכי נמוך מדבר על : הבל של הפה מרוב דיבורים על יופי .
על איזה יופי מדובר?
פה היריעה רחבה יותר מאשר זמן יכול להכיל.
אני רוצה לדבר על יופי, לא במובן המהפנט של המילה כמו הסרטונים שצירפתי, אלא יופי כמושג ששנוי במחלוקת לקידום מכירות כזה או אחר.
פעם משרדי פרסום היו שרתי אינפורמציה.
היום בגלל התאוות והטבע האנושי הם הפכו לשרתי תודעה.
תודעה כל כך מתוחכמת שאם נצטרך לחקור את טיבה, במחקרים מעמיקים, חכמים ומורכבים נגלה שמאחוריהם מן הסתם יש ספונסרים והמחקרים בעצמם יהיו אפופים פרסום.
אני חושבת שהגענו לעידן בו פרסום הוא אומנות של מדע הפיתוי.
פרסום סמוי, רטוב, גורילה, ויראלי והיד עוד נטויה..
הנגיעות היום בפרסום לא אקסקלוסיביות לחושים, הן נוגעות בנפש והנשמה.
כמעט מאחורי כל החוויות שלנו בעולם יש כיום  ”ספונסרים” במידה זו או אחרת.
תסתכלו עלינו, (ולא משנה באיזה מגזר אנו משתייכים, ואל תתפסו לקטנות) לרובנו יש נייקי, חולצת whatever עם מכונית so and so ואביזרי omg וקונים את המוצרים שאנו מאמינים (כך אמרו) שיעשו אותנו יותר בריאים, יותר חכמים, יותר מוגנים, יותר אליטיסטים, יותר נוצצים והכי שאפשר…
אותי “מצחיק” שהגענו לנקודה שלכל רגש/תחושה/השלכה אפשר לתפור סלוגן או קופי של מכירות מוכח עם ויז’ואל מנצח.
(התעללות בילדים, אהבה, מלחמה, גועל נפש, סלידה, תשוקה, תאווה, התמרדות, הארה ויופי)
אין חדש תחת השמש, רק השתפרנו עם השנים והטכנולוגיה.
נקח את היופי כאידיאל נשי לקידום מכירות.
נדמה שהיום יותר מאתמול למשל, היופי הוא מטרה בפני עצמה, מטרה שיורה לכל הכיוונים ולא מחטיאה אנשים, אלא מחטיאה את המידות וההסתכלות.
אנחנו נמצאים בחברה עם תרבות שמנסה כל הזמן להלחם בזמן ובכח המשיכה המפורסם… עד כמה שידוע לי לא נראה לי שכח המשיכה הולך להשתנות,  (לא קיבלתי מייל מהקב”ה על שדרוג מערך קיים) מכאן שאנו מגדלים ילדים וילדות בתרבות שנדונה לכשלון מלכתחילה.
אחת החברות הוותיקות והעתיקות שלי שבמקצועה עורכת את אחד מהמגזינים ליופי הבינלאומים מזמן אמרה:
even the models don’t look like themselves any more
והכי מגוחך שכולם יודעים זאת אבל במן אובססיה סוריאליסטית עם קיום משל עצמה לא מפסיקים את התהליך.
היופי אף פעם לא מושלם. היות והוא קשור למוטיב הזמן.
תמיד יש דרישה לעוד ועוד – רעב ללא בור.
רצועה מאד צרה של הגדרות מדויקות שגורמות לתהליך קונפירמיזם בלתי הפיך עם תוצאות הרסניות לשני הצדדים.
אין אישה כזו, אין איש כזה , אין מערכת יחסים כזו.
אידיאל – מושלם הוא הגדרה שהמצאנו כתולדה של זמן.
היופי של היום אינו של אתמול ולא של מחר, היות ועיני המסתכל משתנות כל הזמן.
הבלאי, הגיל, המחשבה משנה את התפיסה.  צווי אופנה…
ואז מה? – בדיוק, כל הזמן מחטיאים את המטרה, מפני שהיא פשוט כבר לא שם.
מכאן,
שצריך לתפוס בזמן את ההגדרה ולגדר אותה.
חינוך לשמו.
חינוך שבסוף גופה יפה זוכה לאותה קבורה לגופה פחות יפה.
מכאן שיופי הוא אולי הזמן, אם הצלחנו להזדקן ולשרוד את כל המוקשים שאנו בעצמנו הטמנו בדרך, לפני כשהכל
מתאפס מתכייל לנקודה של הדרונים.
אולי לזה התכוון החכם באדם שדיבר על שקר החן והבל היופי.
ואולי ….
נקודת סח-לב:
אסרו חג- ספורטק רחובות המה יותר מתמיד: פלוגות צנחנים הגיעו ליום ספורט מגמתי, מתעמלים לצידם של  חסידי ויז’ניץ, גור, וחב”ד, לידם על המתקנים אחינו שעדיין לא שומרים תורה ומצוות, התימנים מאושיות בעליה האחרונה שרצים על מגרשי הדשא, הרוסים שמתלבשים לספורטק כאילו יצאו עכשיו מהאופרה של ורדי, החבר’ה של הכיפה הסרוגה שעושים מירוץ שליחים בתחרות עם החבר’ה של חבלה מוצנחת, ילדים עם עיניים עגולות עם כיפות בלי כיפות עם ציציות מתבדרות ברוח ובלי חולצות מסתכלים עם התפעלות מהחיילים שלנו עם הנשקים בהצלבה ומירוץ אלונקות, ועוד פליטי החג של החופש האחרון. מסתכלת מהצד תוך כדי צפיה בביתי הקטנה שמתרגלת רכיבה על אופנים ללא גלגלי עזר, מחייכת, מסתכלת על העם שלנו: יצאנו עם כולם ממצרים לפני שבוע ולפני יומיים חצינו את הים. הייתי בשני המתרסים בחיים הקצרים שלי ומצאתי שכולם יפים.  הכל הפך להיות מקשה אחת. יופי בעיני המתבונן, האם זה הופך אותי לאוצרת יופי או יפה?

פורסם לראשונה פה:

http://cafe.themarker.com/post/987436/

lamplighter

ב”ה

 

בחסידות מבואר שלכל אדם יש יעוד בחיים.

לכל נשמה שיורדת לעולם יש יעוד תיקון ומסלול משלה

המסלולים שהם בעצם החיים שלנו, הלכה למעשה נקבעים לפי הפיזור שהשאירה חותמה נשמתנו בביקור קודם כל נשמה צריכה לאסוף את הניצוצות שלה על פי שורש מהותה.

בחסידות זה נקרא:  עצמות 

 והתכלית..?אבל דברים לא יורדים לעולם הזה בצורה ישירה… אחרת היכן השכר והעונש? היכן האתגרים

לפיכך נברא “הטבע” –  סוג של מסיכה /מטריקס בצורה של: עבודה, פרנסה מסוימת או אירוע,  פגישה במקום כזה או אחר עם אנשים באמצע הדרך.. הסחה, סוג של תפאורה על מנת שנוכל “להכנס” לתפקיד שלשמו הגענו., לפעמים זה מתגלה בצורה של “טרדות” ועיכובים שנוחתים עלינו באמצע החיים ובכלל…

בעצם ה”תוכנה” עיצבה כך את המטריקס בצורה מוסווית,  על  מנת להגיע להפגש ולהמשיך עם אותם אנשים ואותם מקומות שנשמתנו קשורה – ל”עשות” את העבודה. לברר את כל הניצוצות לתקן ולא לקלקל, ובדרך גם לאסוף את הנשכח והנעלם.

ואנו … צריכים (התפקיד שלנו) להשכיל להבין ולקרוא בין השורות ואת הכתוביות האלומות

אחת הדמויות שתמיד ריתקו אותי במסכת ה”גלגולים” או החיים  - היא דמות הפנסאי

פנסאי, היא נשמה שהסיבה שירדה לעולם היא רק על מנת להאיר. ישנם אנשים כמונו שחיים ביננו ותפקידם להיות פנסאים.

מי מאיתנו לא נפגש איתם. .הם נמצאים בכל כך הרבה מקומות, דמויות, צורות, צבעים, כעין שליחי עליון שבאים, נוגעים, מאירים וממשיכים בדרכם.

תפקיד הפנסאי על פי הכתובים הקדושים, הוא בעצם להדליק כלים שקיימים רק האש שלהם כבתה, או עומדת להכבות.  כלי שמדליק כלי שידליק ויאיר כלי …  מן מעגלים אינסופים כמספר הנשמות

, פנסאי משולל אינטרס אישי, דומה הוא לרץ המרתון שרץ עם אבוקה ומסמן/מתווה את הדרך

יתרה מזו הוא שם את עצמו/צרכיו  בצד בשביל האפשרות הסבירה שאולי אחר יראה את האור ואת הדרך ויצטרף או ישנה דרך חשיבה, דרך התמודדות ואופן הגישה

הוא מצויד באש ממקור גבוה יותר, חזק יותר ועוצמתי. הוא יודע שהאש שאיתה הוא מדליק פנסים אחרים – היא לא שלו

פנסאי “מצויד בהוראות:

לא להתגאות  -  הרי האש לא שלך

אתה רק שליח

תמיד לנקות את הכלי לפני ההדלקה, מהפיח, מהלכלוך, לפעמים צריך לתקן זכוכית שבורה/סדוקה, לבדוק שאין רוח פרצים,

לוודא שהלהבה של האבוקה לא תשרוף את הכלי

הוא גם צריך לדעת לא להשאר לאחר שהפנס דלוק, להמשיך הלאה עד כמה שהמציאות או ההזדמנות מפתה

מכאן אנו לומדים  שלפנסאי יש מסע משלו, ויש לו גם בדרך את הפנסאי שלו. הפנסאי תמיד בתנועה. לא

חכמה להאיר בסביבה שלך, כל אדם מחויב וצריך לעשות זאת (בסביבתו…) נשאלת השאלה המתבקשת

מה קורה עם האנשים שחיים ב”מדבר” או ב”ים”…  האם גם שם מוטל על פנסאים ללכת ולהדליק אור???

רוב היחידים בעולם מחפשים משמעות,  והם מחפשים בכל העולם ובמיוחד בתוך עצמם תשובות לקיום.

אותם יחידים עסוקים להכיר את עצמם, להאיר מקומות חשוכים, להכיר את כל הגבעות והעמקים שנשמתם חצובה ונחצבה לדעת את עצמם ודעת עליון ולהפוך לכלים מוארים. רוב חייהם מופנה לכיוון התנועה הזאת פנימה… אבל מה עם הסובב אותם? מתי אם בכלל ישימו לב לאנשים שהם מוקפים ומקיפים אותם?  חלקם אולי בהמשך הדרך יביטו, יתבוננו ויתנו את הדעת והמעשה וחלקם…אז מה עם הערבות ההדדית של העם שלנו?

מה עם הקונספט הקבלי שכולנו נשמה אחת שמחולקת בגופים רבים ?

לכך יש תשובה בחסידות.

 ישנם בריות שחיות במדבר, בריות שהמעלה היחידה שלהם שנבראו בצלם אלוקים. אלו אותם יהודים שיצאו לגמרי “מהמשחק” לא מודעים לאוצר שחבוי בתוכם, הסיכויים שימצאו את הדרך חזרה אם בכלל

,הם אפסיים, הם כבר התרגלו לחיות בתנאי מדבר ולא רק זאת אין להם אפילו את ההשגה או ההבנה שהם במדבר , אז ראשית צריך להאיר רק את המדבר…. אולי, אולי  שיראו את השממה ואת הגבעות והעמקים יבינו היכן הם נמצאים  ואז שתושג הראיה והידיעה אולי יגיעו למבוכה ורצון ליישב את המדבר, ואז  במקום לקרוא:  מדבר, זה יעלה לרמת מדבר

?יושבי הים, היא סאגה אחרת. נשאלה השאלה האם יש מקום להאיר בים? האם הים יכול להיות מואר

“ים”  הינו סימן לשפע. “אין מים אלא תורה”. יושבי הים, הם אותם אנשים שאנחנו מכירים שמלאים בידע, אינטלקטואלים.

כל חייהם מלאו את כרסם בחכמה כזו או אחרת, אנשים מלומדים, יודעים את עצמם ובוראם – ומילאו את קרקעית הים בחכמתם (שהטיפוגרפיה זהה למדבר עם הרים ועמקים) אך במים הכל מכוסה. לא רואים מחסור, אבל זה רק כביכול…היות והחכמה לא ירדה לאיברים הפנימיים. לאותם אנשים יש מחסום בין הידע למעשה, הם בעצם חיים מסורבלים

כביכול יש להם הכל ובכל זאת הם לא מאושרים….כל חייהם בתנועה של עשיה ולימוד, ובלשון החסידות, הם ממשיכים למלא מים, ממשיכים ללמוד ובכל זאת, גורנישט. כלום. אין שינוי, והם לא מבינים למה הם לא מאושרים, מדוע השלווה, הסיפוק והרוגע לא מגיע…לא השכילו להבין שהבגדים הרטובים שלהם הם אלו שמגשמים את שהייתם, הבגדים הם לבושי הנשמה -

מחשבה דיבור ומעשה – אותם כלים שצריך לדעת מתי ואיך להשתמש

כדי להאיר את אנשי הים – צריך  לפשוט בגדים – הרי שום דבר שנחלוק עימם לא יחדש להם

צריך בפשטות לקפוץ למים להראות להם אהבה שלא תלויה בדבר: אהבת חינם, ומסירות נפש.

רק  כשאנשי הים, יראו את “הפנסאי” קופץ למים רק עבורם, ירשו ויהיה אפשר למשוך אותם בצווארון או בצוואר תלוי כמה עמוק הם נמצאים, ורק אז השינוי יחל. רק הפנסאי אזור בכוחות לקפוץ לעומק הים ולקחת סיכון, רק הוא יודע מתי.

אם אחד מהחברים שלי יטען שהוא לא נפגש עם שום פנסאי… ו”אין פנסאים”. הוא רק לבד ואין לו מושג על מה אני מדברת… אומר לו – הבעיה בראיה שלך יקירי, תבדוק את הראיה שלך

מה שברור שהוא… לא פנסאי

מוקדש בהערכה, אהבה וכבוד לדינה ריבקה בן יהודה,

לפרופסור “שלי”, לשליחה שלי, לאמא של המחלקה, לאישה שהיופי שלה מקרין עוצמה והכי חשוב גם לא רדיואקטיבי…

לפנסאית שבחרה את הדרך שלה להתוות דרך ולעצב את דור פנסאי העתיד ברפואה, ותוך כדי מתקנת את כל הפנסאים המאובקים, המלוכלכים והכבים, מתקנת נרות, צוללת למעמקים וצועקת שצריך גם שהפה מלא במים, או לפעמים יבש מחום המדבר. לוחמת שלא מרחמת שצריך להפשיל שרוולים ולהלחם, למרות כל הכאב, היסורים, וכל מה שקשור בנבכי המאבק ועומק המחילות שהחולה נמצא –  יותר משהדעת יכולה להכיל. במאבק האיתנים הזה מול “אם כל המחלות”, יש לפנסאית שלי  את הדעת לברור את מילותיה ולנסוך כח ותקווה בעייפים, מיואשים ומותשים. מהיכן שאני אוחזת, המגע שלה בתיקון העששית שלי, גרם לי להתמקד בעיקר ולא להרפות.

הקב”ה לא יכול היה לשלוח לי פנסאית אחרת.

מושלם. הכל מושלם.

אני בעלת חוב כלפייך באהבה.

רות אסתר לימור האוזבאנד.

שבט, ה’ תשע”ד, כפר גבירול, רחובות – הדסה ירושלים, י”ד חודשים למאבק.

If you just set people in motion they’ll heal themselves.  ~Gabrielle Roth
If you desire to grow, you need to love truth. ~ ODYF

:

 

Pandora Box

ב”ה
לכל אחד יש את התיבה שלו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתוודעתי למושג הזה בצורה מודעת.
הדבר הראשון שאני זוכרת שהייתי מוקסמת מהרעיון.
איזה יופי, יש לנו יכולת לאחסן דברים ולהעמיד פנים שדבר לא קרה אם רק חפצנו.
איזו תמימות היתה לי.
לא הייתי מודעת לכל אותם תהליכים שרוחשים ומתבשלים, מבעבעים ומגיעים בדרך לא דרך לעיצוב המחשבות שלנו.
ואז בנקודת זמן, אזרתי אומץ והחלטתי לפתוח את התיבה ויהי מה.
מצאתי שם הרבה אימרות כואבות, הרבה סיטואציות לא מחמיאות לא לי ולא לאנשים
שסביבי, הרבה מעשים שנעשו ללא מחשבה תחילה ונבעו מאיד גמור אנוכי, קמעי
וראשוני, עם יכולות הרסניות ובוטות שמכוסה עם תחכום שגובל במניפולטיביות
לשמה.
סגרתי מיד. לא הייתי מוכנה. המשכתי להעמיד פנים שהתיבה ריקה. אם בכלל קיימת.
הרעיון שאפשר להכניס הכל לאחסון עם מלאי בלתי מוגבל (כביכול) היתה נוחה.
חייתי בהתעלמות מוחלטת.
ואז הגיע הזמן של שקט לביקור במחוזותי.
רגע נדיר אבל הוא מבקר אותנו מדי פעם.
זמן מהול בהרגשה שנתן לי אומץ לפתוח ולפרק את התיבה.
הפעם, עם תובנה של כל דבר שמאוחסן ואין אנו רוצים בקיומו -
אפשר לפרקו לגורמים עד שיאבד משמעות.
עם איבוד המשמעות, איבוד העכבות והעקבות.
זאת היתה מחשבה ראשונית ניסיונית.
וכך התחיל התהליך של פירוק המסיכות ועימות עם “שוכני התיבה”.
צעד אחר צעד מדוד, בלי פחד למדתי גם לפרק לאחרים את התיבה,
” ויהי אור ” .
השקפה באה מהמילה שקיפות. ככל שהתיבה תהיה יותר שקופה נוכל להיות יותר חופשים יותר קרובים ל”עצמות” שלנו. (essence )
אין מחיר לעצמאות רוחנית שנובעת מבחירה וידיעה.
בתוך התהליך של הלמידה והעשיה, הבחנתי במספר תמורות מענינות.
כל אותם מחשבות, התנהגויות ואמירות שצרבו בנו, באו ממקום של “מיצרים”.
באו מתוך כאב, לחץ, ורצון לשנות רק שתורגמו לא נכון.
חלפה בי מחשבה ניסיונית, “מה אם”.
מה אם אוכל לנתב את אותו זכרון עם המומנטום של היום לעשיה?
ברור שהכח הזה הרבה יותר חזק . מן antimatter שהופך לחומר.
במילים ברורות: מה אם ההשתקפות של עצמי במראה היא בעצם דמות שקימת? מה אם כל אותם
מחשבות שיש להם קיום בעולם מקביל יכולות לעבור לצד שלי ולעזור לי כאן.
בלי עיוות. בלי פחדים, עם הרבה שקיפות ומודעות.
אם המדע חוקר זאת בפיזיקה גרעינית הרי שברור שהגרעין קיים גם בעולם הרוחני שלנו.
וכאן היתה קפיצת הדרך שלי.
השתמשתי בכלים של לוגותרפיה, אינטרפטציה ומודעות בכלל וניתבתי את כל אותן רגשות ומחשבות ליצירת עמדה חדשה.
ראיתי שהיכולות שלנו לא רק מתעצמות הם גם משנות מציאות בנקודות שלא חשבתי שאפשר.
נקודת החשיבה הזאת היא רק בהתחלה.
אני מאמינה
שכל אותם “משוגעים” שבינינו, אלו ששנויים במחלוקת, אותם מורדים עושי הבעיות,
כל אלו שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי שלא נוסה אף פעם ובניגוד לכל
הגיון “בריא”, לכל אלו שרואים דברים אחרת, שאין להם מחויבות לחוקים וגם
“חסרי כבוד” לססטוס קוו, אותם אנשים ודמויות שאוהבים לצטט אותם באופן
אפירמטיבי או לחלוק עליהם, להלל או להשמיץ אותם – כל אותם אנשים שאחד
הדברים שאי אפשר לעשות זה להתעלם מהם – משתמשים בכח הזה של הרצון החבוי
המוסתר שלהם. אותו אנטי-חומר נפשי שהוא המחולל את כל אותם קפיצות דרך
אנושיות.
אלו אנשים שמשנים את החוקים, שדוחפים את האדם כגזע – קדימה,
היות והם יכולים באופן אינסטנקטיבי כזה או אחר לגעת בכח הטמון בנפשם.
אותם אנשים “מסוגלים” יכולים לקבוע וקובעים גבולות חדשים.
למרות שיש הרבה שיראו אותם כמשוגעים/ או מטורפים – אני רואה בהם גאונים ומנהיגים.
“ארכיטקטים של העתיד” אני קוראת להם.
מפני שרק אנשים “משוגעים” מספיק כדי לחשוב שהם מסוגלים לשנות את העולם מסביבם – הם אלו שמשנים.
והכל, הכל כבר נמצא בתוכנו,
בתיבת פנדורה.
Each of us writes a story with our life. The difference between those who
write the story they intend, and those who write another, is the wisdom
and humility of the former to listen to the Editor’s comments.

http://cafe.themarker.com/post/761881/

טרעכט גוט ועט זיין גוט

ב”ה
ובתרגום חופשי לעברית: “חשוב טוב – ויהיה טוב”
מזמן רציתי לחלוק את האמרה הזו. והנה פרשת שמות טמנה בחובה את הסוד.
הכל טמון בתורה. הפוך בה והפוך בה והכל בה…
אז איך האמרה הזו הפכה להיות מטבע הלשון של הניו -אייג’ ? כמו כל דבר, השורשים נמצאים ברוסיה.
וזה הסיפור:
ר’ מיכאל אלטע, היה חסיד של “הצמח צדק”, האדמו”ר השלישי של שושלת חב”ד-ליובאוויטש.
אחד מבניו חלה מאד, הרופאים התייאשו מהטיפול בו, והגדיל לעשות אחד הרופאים שפנה אל האב, ואמר לו שנותרו מס’ שעות בודדות לבנו הקטן לחיות ושיתחיל לעשות “סידורים”. ר’ מיכאל נכנס לבית המדרש של עדת החסידים שבור ורצוץ, וסח שהרופא אמר ענין של שעות… החסידים ישר שאלו אותו: למה שלא תסע לרבי “הצמח צדק “לקבל ברכה?! – ר’ מיכאל השיב שעד שיסע,סביר להניח שבנו כבר לא יהיה בין החיים.
טענו החסידים – מה לך? -
הרי כתוב: “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים” ,
החסידים בכה והוא בכה, הגדיל לעשות חסיד צעיר ואמר בוא נלך ביחד עכשיו לליובאוויטש.
עלו על העגלה והיתה להם קפיצת הדרך (יש קשר בין מחשבה זמן ודרך).
הגיעו לליובאוויטש בדיוק שהרבי צמח צדק קיבל אנשים באותה שעה.
החסיד הצעיר מיד נכנס לגבאי הסביר מאין ולמה והוא מיד הכניסו לרבי.
נכנס ר’ מיכאל לרבי, ונתעתקו מילותיו. התחיל לבכות… ובין לבין שברי מילים מקוטעות יצאו לו,
וליבו לא יודע היכן לפעום, ומה עתה עם ילדו, שמע הצמח צדק תוך כדי הבכיות את הסיפור ואמר :
“תתחזק בבטחון”. ור’ מיכאל מסתכל עליו בין הדמעות ואומר: זהו ?
ענה הרבי: “טראכט גוט וועט זיין גוט” – מחשבה מועלת.
ענה ר’ מיכאל, רבי, אם זה המחשבות שלי, זוהי רק הדרגה שלי. אם הרבי יחשוב טוב אולי יהיה יותר טוב.
ענה לו “הצמח צדק”: “צודק. יש הבדלים במחשבה. שנינו נחשוב טוב ויהיה טוב “
- וכך היה.
מאותו זמן מלמדים אותנו לחשוב טוב.
מחשבה משנה מציאות .
זוהי אכסיומה שאנו חיים אותה.
אבל בשביל שמחשבה טובה “תעבוד” יש צורך במידת הבטחון שאכן כך יהיה, אבל בדיוק.
או כפי שהחסידים מתבטאים: בטוב בנראה ובנגלה. ללא הסתר, ללא מחבואים, ללא משחקים.
אנחנו לא רוצים לתרץ מציאות מסוימת שהיא טובה שעל פניו אנחנו סובלים…
רוצים את הטוב כמוחלט וגלוי. זוהי לא אוטופיה, אלא פשוט ענין של רצון ושליטה במחשבה.
בין לבין, אני רוצה לומר שבטחון היא מצווה תלויה שנחשבת למדרגה בפני עצמה.
אין לה שום קשר למכלול חייך והאחיזה שלך בתורה ומצוות.
ענין הבטחון קשור בעבותות למחשבה.
אם אתה פוחד, השורש הוא בחוסר בטחון  ולעיתים בחוסר אמונה (לא מגיע לך, לא יהיה לך…)
במחשבה זו – אתה יוצר מציאות פחות מוגנת וטובה לא רק לך,
אלא גם באלו שמשתתפים במחשבה הספציפית הזו.
ללא ידיעתם אתה מושך מציאות לא רצויה.
לא רק זאת אלא דאגה מקלקלת.  במקום שדאגה הוא מניפולציה של פחד.
כן, אני יודעת תבואו חלקכם ותאמרו, ומה אם אנחנו לא מאמינים או חלילה וסליחה על הענין, מאמינים רק בעצמנו… נו, אין סתירה. לא הפעם. כל עוד יש לכם את היכולת לחשוב יש לכם בעצם את היכולת לשנות.
לא ניו אייג’ ולא לוגותרפיה הפעם, פשוט התבוננות חסידית על החיים.
האדם נמצא במקום שמחשבתו נמצאת.
לפיכך יש ענין לשלוט במחשבה על מנת להשפיע על המציאות כפשוטו.
וכן, יש הבדלים במחשבות ובעוצמות – לא כל אחד יכול להגיע לאותה תוצאה,
אבל כל אחד יכול לשנות את המציאות שלו, ולא אני לא מדברת על שינוים ברמה המולקולרית או הקוסמולוגית.
חיי היום יום. ידוע שאם מתבוננים בצער ומתעמקים מושכים מציאות יותר עצומה ובעצם הצער יוביל ויקדם את המזל הלא טוב.
יש לנו בחירה ורשות לבחור את הדרך על ידי המחשבה.
יש לנו גם את הבחירה והרשות לבחור את הסובבים אותנו והאהובים לנו…
מכאן הדרך פשוטה.
הזמן הוא רק מעבר, רק ענין של אימון – אפשר לקמט אותו.
איך אני מסתכלת על החיים? איך אני מסתכלת על סיטואציות לא נעימות כביכול שאני מגדירה אותם כרגע כאלו?
הרי”ם אומר שהבטחון בה’ משפיע בחזרה כמראה. (נושא בפני עצמו)
איכות החיים שלנו היא תוצאה ישירה של הבטחון שלנו שנובע מהמחשבה.
רק, ורק אחד גדול, צריך להוציא את המחשבה “מהגלות” בו היא נמצאת.
הגלות שאומרת: אני לא יכול, לא מסוגל, קשה לי, יש יותר טובים, לא מגיע לי, איך אעשה זאת וכו’. י
ש לה הרבה שמות והרבה צורות ואינסוף מלבושים…
אבל המכנה המשותף הוא העלטה, השיתוק מחשבתי וחוסר היכולת לפרוץ גבולות.
וזה מזכיר לי את האמרה השנונה והנכונה של הרב הקדוש, רבי מרדכי מגור : “לעתיד לבוא תהיינה שתי גאולות: אחת להוציא את  ישראל מהגלות, שניה להוציא את הגלות מישראל. והאחרונה – קשה מן הראשונה.”
איך שלא יהא, המפתח הוא תמיד בידינו.
חשבו טוב, בחרו טוב ויהיה טוב.  פשוט כפי שפשוט יכול להיות.
לא רק להאיר אלא גם לחנך. חינוך למשמעת במחשבה, וכמו
שכולנו כבר יודעים – חינוך מתחיל בבית…
בשורות טובות בטוב בנראה ובנגלה לכל אוהבי ואהוביי.  <מתחת לעשרה טפחים כמובן.>
א-פרופו חינוך, הילדים שלי סיפרו לי מקרה שהמלמד של כיתה א’ הרב זיידה תפס “תכשיט” ושאל אותו: “למה הכית את חברך?”
וההוא בלי להתבלבל ענה: “הרבי אמר – טראח גוט וועט זיין גוט….”
נו, לך תחנך את הדור הבא.

פורסם לראשון פה: ב13.01.2010
http://cafe.themarker.com/post/1415063/

How quick you gonna get up

בשבוע האחרון היתה לי הצפה של מחשבות ורגשות
בגלל מספר אירועים לא צפויים ולא מתוכננים ולא מזומנים לחיים
חשבתי הרבה על מהלכים שמימיים שמנווטים לנו את הדרך
שמזיזים אותנו מהמסלול
ועל השיעורים שאנחנו צריכים ללמוד בעל כורחינו
אם זה בספיגה, בבלימה, בהסטה של מחשבות, מילים, כאב
רגשות שיש להכיל אותם למרות שלא תמיד יש כלים בנמצא
היתה נקודה שהרגשתי שקיבלתי מן נוק-אאוט רך שזרק אותי
פרקדן על רצפת החיים
השאלה היתה ישר – כמה מהר יקח לי להתאושש
ואיך אני “מרימה” את עצמי.
הייתי צריכה בתחילה קביים.
יצרתי לעצמי בנמצא
ולא רק ענין של מחשבה ואמונה
בחרתי לעצמי את החברים שיקיפו אותי שידעתי שאוכל
בעזרתם, בחיוך שלהם, במילים שלהם, בנוכחות שלהם
לעמוד. מדדה אבל עומדת.
אני הולכת לרוץ קצת.
כל החיים זה מירוץ ורוב הזמן זה מול עצמך.
אני אוהבת ומעריכה כל רגע
אבל  כל הרגעים האלו, השברירים, החלשים, הרפויים כביכול
שאנו מרגישים את החיים במיוחד בשעת נפילה
מזכירים לנו יותר מתמיד
את קדושת החיים ויופיים על מנת שנדע לנתב את עצמנו
ביתר דיוק , יתר בהירות ויתר עוצמה.
לחיי השיעורים ולחיי הלימוד שלא יגמר לעולם
I want to know God’s thoughts… the rest are details.
Albert Einstein
פורסם לראשון בקפה דהמרקר- 16.02.2010