I want to ride my bicycle

        I fell in love with this set of ads that I saw at the Ads Of the World site, one of my favorite hangouts on the net. Those ads were created by Chad Worth, a graphic designer with a heart of a poet. I don’t know whether it was the way he captured with his words what cycling is all about, the whimsical, naive-style illustrations, or maybe the feeling you get after reading his line, that you feel like climbing on a bicycle again – feeling the sweat, the wind and the road.

 I remember all the various thoughts I had, long long ago,  when it is just me, the road and the bike. There were times I was quite sure, I could go anywhere with my bike, queen of the city, the village and the hills. Along with a childhood weaved with dreams, my bike was my ‘best friend’ for the journey.

Looking at those ads, I could build a bridge & experience once again, those sweet moments I thought were all gone.

 http://www.chad-worth.com/

 

 

Tales

אני אוהבת מעשיות וסיפורים.

אני בכלל אוהבת לחלום על מקומות רחוקים  ומציאויות מקבילות ומעשיות שגורמות לנו לחשוב שהקו בין מציאות לדמיון, בין דמיון לחלום מציאותי הוא דק מאד אם בכלל קיים, כיון שבסופו של ענין, מה שאנחנו חושבים קיים היכן שהוא. המחשבות לא נמשכות מאין. הם קיימות בעולם קסום כזה או אחר.

הילדים של היום שכחו איך לדמיין. הכל אצלהם מובנה מפיקסר ודיסני, או מחברת המשחקים של סקיירים וקול אוף דיוטי ושות’. איך איבדנו את המושכות… איך? – שכחנו בדרך לייחצן ספרים. ספרים הם החברים הכי טובים שלי. לפחות היו עד לפני זמן מה. היום בין לבין אני חייבת לגנוב זמן ולהסניף אותם.

העולם שלנו יכול להיות הרבה יותר קסום ואגדי, יותר גמיש ורגיש אם נכניס קצת את התשוקה לספרים ולדמיון. יש פה 2 פרסומות שנכנסו לי ללב. הצגתי אותם בפני ילדי, ושאלתי אותם, תחשבו מה היה קורה לסיפור של שלגיה עם באמת המכשפה היתה עסוקה באותו רגע בקריאת ספר על מכשפה … או, איך היו הדברים נראים אם הדרקונים היו עסוקים בלקרוא ולהעשיר את עולמם במקום להלחם עם אבירים חסרי שכל שנלחמים על בלונדיניות בטירה…איזה סיפור קסום אחר היינו מקבלים. –  לפעמים הילדים שלי אומרים לי שאני בעצמי סוג של מכשפה.  אני נוטה להאמין לפעמים להערה הילדותית הזאת.

 

The Image is from Ads Of the World http://adsoftheworld.com/

The Decisive Moment

“There is nothing in this world that does not have a decisive moment” – This saying came from Cartier-Bresson applied this to his photographic style.

He said: “Photographier: c’est dans un même instant et en une fraction de seconde reconnaître un fait et l’organisation rigoureuse de formes perçues visuellement qui expriment et signifient ce fait” (“Photography is simultaneously and instantaneously the recognition of a fact and the rigorous organization of visually perceived forms that express and signify that fact”)

“Photography is not like painting,” Cartier-Bresson told the Washington post in 1957. “There is a creative fraction of a second when you are taking a picture. Your eye must see a composition or an expression that life itself offers you, and you must know with intuition when to click the camera. That is the moment the photographer is creative,” he said. “Oop! The Moment! Once you miss it, it is gone forever.”

more to come.

המלחמה שלא היתה

מצאתי את הפוסטר הזה בארכיון של http://adsoftheworld.com/

(זה מקום שאני אוהבת להיות תחת השם Hadrons. ) והתחלתי לחקור.

מסתבר שב-1988 החליטה חברת The body shop לצאת בקמפיין למודעות עצמית במיוחד בקרב גיל הטיפשעשרה על מנת למנוע את מחלת האנורקסיה, הבולימיה ושאר תופעות ההתבגרות שנובעות מדימוי עצמי נמוך במיוחד ומצווי אופנה שנחקקו בתודעה הציבורית ממלחמת העולם השניה עקב שינוי כובד המשקל מנשים לגברים רובם “עליזים” שהכתיבו את המראה השדוף הנערי. גלוי וידוע לכולם את המחלות הרעות שנובעות מכך, אך איש אינו פוצה פה .

יתרה מזו, נראה שאימצנו לנו את הגישה, וחברת  MATTELהגדילה לעשות ושיווקה לנו את ה”ברבי”. כן, אותה דמות מעוותת  לדימוי הנשי שלנו. אותה דמות גבוהה  בכ- 30%  מהאישה הממוצעת, רזה בכ-50% מהאישה הממוצעת ויש לה היקף מותנים של ילדה לפני קבלת המחזור ובל נשכח שהחמוקיים שלה שופעים. כן. לא קיימת, אבל מה שכן קיים זוהי תעשיה הקוסמטיקה וניתוחי הפלסטיקה ותחליפיהם הזולים לחלקי חילוף משובחים שעומדים לרשות הנשים/נערות שחשקה נפשן לאמץ את ה”לוק” המבוקש, במיוחד לאחר שהשקיעו את מיטב מירצם בדיכוי התיאבון ואיבוד המחזור הנשי.

רובי – השופעת הוצעה כבובה שאמורה לשנות את התפיסה המעוותת הזאת עם אמירה שיופי הוא לא רק בעיני המסתכל, אלא שכל גוף הוא יפה. יתרה מזו, כמו שהסלוגן החכם מצביע (וקשה להתווכח עם עובדות ) שרק מספר מאד מצומצם של נשים בעולם באמת נראה כך, והרוב הוא לאחר ניתוחים והרעבות עצמיות, ובדרך כל הסבל היזע והדמעות… בואי תלמדי לאהוב את הגוף שלך כמו שאת, אבל לפני כן, תרפאי את המחשבה, את הנפש.

בשפת היום יום, הניחי למירוץ המטורף להכתיב לך את החיים שלך, שמרי את עצמך ואת הייחוד שלך.

נחשו מה, לא רק שהקמפיין נאסר ופה לא אכנס לפוליטיקה התעשייתית והחלפת הכסף והתביעות הפסודו- לא חוקיות על פניו על מנת לא לקבל תביעת נגד של חברת הענק (משהו שמזכיר קרטל סמים לפחות…), אלא מספר לא מבוטל של ילדות “קיבלו טראומה” לפי גרסת הוריהם על הבובה הדוחה הזו.

שום ילדה לא רצתה לאמץ את המראה החדש של הבובה, כ”איידול” למראה שלה לכשתגדל.

ההנהלה התבקשה להסיר את כל הפוסטרים וכל הבובות מפגיעה ברגשות הציבור.

המלחמה לא התחילה, היא הסתיימה עוד בשבוע הראשון.

אף אחד לא יכול היה להרים את הכפפה ולהציל את רובי או את הילדה שלו בעוד כמה שנים, והמשכנו את מעגל הכסף של היופי הנכסף, תעשיית הדיאטות למינהן, הניתוחים הפלסטים, התותבות הסיליקוניות והזרקות הבוטוקס ותעשית הקוסמטיקה והיופי על ענפיהן השונות.

אני מצדיעה פה לרובי. בשקט, כמובן.

 

 המתחרה :-)

Btw I found in you tube http://www.youtube.com/watch?v=31Ajvix6DXs&feature=related

Treat yourself better

התאהבתי בקמפיין הנועז הזה שהשיל את הכפפות והכה במקום הכי חשוב שלנו – הפה.

השפתיים שאנחנו נוהגות למשוח אותם בליפסטיק, לדבר, להעביר ביקורת, ללקק, לנשנש, לנשק, לטעום,לרכל (בעוונותינו הרבים) לצקצק, לגעור, ללחוש – חלקינו שינה את היעוד שלהם גם לטוחן האשפה , המשפחתי , “כל החבל” לזרוק, , שאריות של הבעל, היישור האחרון של עוגת הגבינה של מנת נסלט שבא בגלל נקיפות המצפון שאכלנו יותר מדי וצריך לאזן, אבל במקום לצום צריך לאכול, השוקולד המנחם  והקקאו שנועד להגן מהעלבונות  וחלילה בל נשכח מהקפה והעוגה ש”מדיע לנו” בגלל עבודה קשה בסוף היום או באמצעיתו והפסטה שחייבים לטעום כי הרוטב “מאלף” והיד עוד נטויה ועוד לא הגענו לרבע מהכמויות שאנחנו גורסות

. אולי באמת צריך להפסיק להתעלל בהם ולהחזיר עטרה ליושנה. אולי הצעד הראשון בדיאטה זה להזכיר לנו על ידי פעולה פשוטה של מריחת ליפסטיק נועז במיוחד שהשפתיים שלנו נועדו לגדולות ולא במשקל..

השפתיים הם לא רק הדרך לפוד הפרוססר שהפכנו להיות.

איך יכולנו לשכוח כמה שהן יפות, שיש להן כח – הרי הכל ישק על פיהן…

האסטרטגיה הגאונית של משרד הפרסום הצרפתי פרד & פריד, החליטה להזכיר לנו את העונג האורלי שיכול לבוא לידי ביטוי גם במגמות היותר נשיות.

תתיחסי אל עצמך יותר טוב. תפסיקי לגרוס ולהצדיק את עצמך.. כבדי את עצמך.

אולי זה הגרסה העכשווית של

תשתקי את יפה יותר שהפה סגור… שתמיד יכול להיות קטלני באפיזודות מסוימות.

קמפיין החודש מבחינתי.

המייק אפ פה – נפלא. גם הצילומים. נ.ב. – הגרסה האירופאית לשומרי משקל.

 All the images are from http://adsoftheworld.com/

Queen Bee

נתקלתי במודעה הזו והתמוגגתי.

מלכת הדבורים הוא סינדרום של התנהגות מנהיגותי שלא מאפשר לשום אישה להכנס לשטח ולהשתלט עליו ללא מלחמה קצרה ואלימה. יש הרבה מחקרים בנושא מה מעודד ומה הקטליזטור להתנהגות זו, אך בפרסומת הזו, אני חושבת שכאן הכוונה לטריטוריה הביתית. נקודה.  להוציא את העוקץ וללקק רק את הדבש.

 

 

שווה להקליק פעמיים כדי להבין במה מדובר.

מסתבר שגם בעידן הלייזר ואורכי גל אחרים להסרת שיער, יש מקום מכובד לעיצוב המקום הפרטי.

אני חושבת שה”תפריט” הזה צריך להיות מחולק כפליירים, ובני הזוג צריכים לבחור באופן חודשי את העיצוב החדש.

היה חסר לי הלוגו של זהירות חומר רדיואקטיבי, אבל נו מילא, כבר בחרנו לחודש הקרוב.

מאותם רגעים שאת נהנית על הנשיות שלך בלי להתפרכס בצבעים , ולהבין שעומק המיניות היא רק משתנה של המחשבה.

דרך אגב, אני לא פמיניסטית אלא ההיפך, שוביניסטית נשית -

ברוך השם שאני אישה ואדאג שכולם סביבי יעריכו זאת.

Image from http://adsoftheworld.com/

Blood donation

כשתורמים דם אנחנו תמיד מחוברים עם האחד שעזרנו

 ככה הסלוגן היפה הזה טוען – למרות שמבחינה ביולוגית גרידא זה לא מדויק היות ומחזור כדוריות הדם , . שלנו “חי” כ-120 יום, הווה אומר כ-3 חודשים אבל הפרסום הזה שהוא יפה מבחינה קונספטואלית ובא לידי ביטוי בצורה מאד  יפה ב”ארט” הוביל אותי למקום אחר

 אנחנו תמיד סך הכל של כל האנשים שנפגשנו עימם בחיינו.

הם המעצבים האולטימטיבים שלנו ולא תמיד מתוך בחירה… זהו נושא שמרתק אותי זה מספר שנים. תחשבו על על האנשים שנפגשנו באקראי או שהמציאות הכתיבה לנו את הפגישה איתם – לפעמים מן סוג של חבטות, התחככות ולאו דווקא נעימה, מפגשים אקראים כביכול בתחבורה ציבורית או בהמתנה בתוך הרכב הממוזג שלנו בפקק תנועה תוך כדי הסתכלות בצדדים – כל אותם מפגשי עיניים היו בעצם מפגשי מחשבות, תרבויות סינון מהיר של המח והמחשבה( (אהובתי – ולה מוקדש היכל ומלואו) שישר מסדרת מתייגת ומקטלגת מה לוקחים איתנו צידה ומה ישר להשמיד לסנן ולחטא – שגם הפעולה הזו מותירה עלינו רושם יותר ממה שלא נאמר. ואולי עדיף באמת להשכיל ולהטות אוזן על כל אותם ניואנסים שלא נאמרים כדי להקפיד על ה”כן”. אני יכולה להמשיך ולדבר אבל הרגע ציינתי שנלמד יותר מהעדרן של מילים.

אני אחזור ללימודי השיעורים של ד”ר אקמן ואתם תהרהרו על מה שעוד לא נאמר

Image from http://adsoftheworld.com/

Baggage/s

יש כל מיני מטענים שאנו נושאים בחיינו.חלקם הפכו להיות או בעצם אנו.

והזמן עושה את שלו, ותמיד שוכחים לטפל בקרוב ביותר, כיון שהוא כזה קרוב קצת קשה להתרחק או להחליט שעכשיו זה הזמן להתרכז ולעשות, כיון שכבר התרגלנו, ותמיד יש סדר עדיפות אחר בגלל משקל כזה או אחר, ואז עוצרים ולא מבינים איך, איך נשאנו את כל המשקל הזה / המטען הזה כל אותן שנים ואיך הצדקנו זאת בשם האמת והנאמנות לעצמנו כאשר אנחנו מזמן כבר לא עצמנו כפי שראינו את עצמנו בפעם  האחרונה.. אפשר להמשיך בעצם לרשום אבל ת’כלס, מה אני באמת עושה…?! ותזכירו לי שוב בבקשה עבור מי

<  פרסומת מדהימה בעיני עבור שיעורי פילטיס >

 

 

 

 

 

חמותי

ישנם פרסומות שמעלות חיוך על פניך ויהי מה

אחת מהם היא זו שלפניכם . בסך הכל מדובר במניקיור חינם בלי כל ההולה שמסביבו. האופן בו בחרו לפרסם הוא כל כך פשוט , כל כך גאוני – שרק נשים יודעות דבר ומעריכות איכות מבינות שעדיף לפעמים להכתים את כריות האצבעות בדיו אך חס וחלילה וחס ושלום לא ליצור איזה שהוא איום קל ככל שיהיה על   מניקיור מושלם ולקה המשוחה בדיוק איך שמניקיור אמור להיות

 האימג’ יצר לינק ישיר לקבצי ארכיון בזכרון ונזכרתי באחת האפיזודות עם חמותי שתחי’, שבאה לבקר אותנו, זוג טרי שגרים באפטאון סן-דייגו  (את הבן שלה הכוונה) לאחר ביקור ב”ביוטי סלון”, לעולם לא אשכח את ההדרה המלכותית והכניסה האצילית שלה, הקלות בו היא מרחפת מעל השטיח מתקרבת לבנה  ואומרת: איפה הקבלת הפנים לאמא מותק?! – תן לי נשיקה.  אבל הקולות היו קצת שונים

אה,אה, תזהר התסרוקת, אה, אה,  תזהר הציפורניים, אה,אה, תזהר הליפסטיק – לבסוף הם הסכימו שהפרחת נשיקות באוויר תעשה את העבודה.

אין כמו אהבת אם

נ.ב. – אישי קרא את הנ”ל וצחק, הוא התעקש שאשים לינק שהזכיר לו בדיוק את הסצנה. אמרתי לכם שיש סצינות בסרטים שמזכירות מאד את החיים.

Goodbye scene

Where television matters

אהבתי מאד את הקמפיין הזה

אולי בגלל שהוא נוגע /בועט מתחת לחגורה של האמריקאים היכן שבאמת זה כואב. הבורות / נאיביות  של דור ה – איקס או דור ה-זי   איך שתרצו, שורה תחתונה אינטליגנציה ויכולות אישיות ששואפות לאפס כערך תרבותי.  והנה דור העתיד – דור שלם שגדל על מציאות הוליודית עם קונספט שגוי על מערכות יחסים, סדרות סיט קום שמייצגות ומראות מציאות מעוותת על אנשים בודדים (בדיוק כמו השיר של החיפושיות) נטולי משפחה ונטולי משמעות עושים חיים משוגעים (ע”ע “חברים” אפילו לפני עם “סיינפלד וכדומה ) אנשים שתוהים/טועים/תועים לגבי המקצוע והפרנסה/קריירה או כל החלטה “מגדירת גורל” היא נגזרת מאקראיות ותו לא.  האם הזכרנו שבדרך לחינוך התרבותי יש חלק מכובד לכל אותן פרסומות נפלאות שמרחיבות לך את היקף המותניים  (או החזה, תלוי בג’נדר) ולאו דווקא את האופקים, מפני שהכי חשוב זה לצחוק להנות ולהמשיך לקנות את כל הלוקשים תרתי משמע שמציגים עלל המסך..

הכי משעשע בכל הקונפסט ההזוי הזה זוהי העובדה שהקמפיין הוא פרסומת מטעם ערוץ המפלגה השמאלנית ליברלית שנקראת “פובליק ברודקסטינג סרוויס” כעין המקבילה לערוץ הטלויזיה הממלכתית שלנו מימים דנן. מצא חן בעיני שיש כאן הצגה של מציאות קשה בלי תירוצים או התנצלויות  בלי הינד עפעף, אולי מפני שאין להם מה להפסיד (אמת תמיד מנצחת וקשה לערער על עובדות) ואולי בגלל שהאחריות היא בעצם שלהם –  הם היו אלו שחינכו את דור האיקס שאחראים בעצם על תפריט ההתאבדותי שמתכנתים  את הדור הזה זבל…. איך הסלוגן

Hollywoodn’t

 

Images are from http://adsoftheworld.com/