Are you Busy now?

busy

תארו לכם ממשק משתמש כזה פשוט אצלנו בחיים

דברים היו יכולים להיות יותר קלים כביכול, אבל אז היו קמים אותם ליברלים אוהבי המסה הוורבלית ומתחילים להטיף שצריך להוסיף נופך, והחיים לא שחור לבן, עם כל ההתפלספות (סליחה מכבוד הפילוסופים ואוהבי המקצוע) ופולמוס העט העצבני שיש לפחות חמישים גוונים של אפור בין לבין, שלא לדבר על צבעים אחרים במניפה…ווואלה, קיבלנו את הכאוס שאנחנו נמצאים בו. צריך לדעת מתי, איך וכיצד ללחוץ על המקשים האנושים אם בכלל, ועוד גוגל של אפשרויות שרק הולכות ומתרבות מפני שאנחנו מתעסקים בשטויות ולא בעיקר. תכל’ס, לפשט, לשמור על הפשטות. כמה שאפשר, כמה שניתן ולהבין שזוהי בחירה מעצימה ולא מגבילה. מפני שהפשטות הזו מחייבת אותך לקחת אחריות ולהתחייב. על משקל של: אין חצי הריון

מישהו צריך לקחת אחריות ולהנהיג

 

עולם הפוך ומתוקן

post (231)משמעות החיים היא לתת לחיים משמעות. כך שמעתי. אני בצד של האמת. שתהא כואבת עד מה שתהיה, היא האחת והיחידה שמשחררת אותי מכל כאב וגם לחופשי.

זה מספר שנים שאני בוחנת מהצד ומחפשת תבניות ובתוך התבניות תובנות ובין לבין לנסות להבין מה מניע אנשים להתנהג ולחשוב איך שהם. מצאתי שיש אבן בוחן מאד מענינית. איך אנשים מתנהגים שאין להם כלום מול הגישה של אותם אנשים שיש להם הכל. האם גילו סבלנות, האם יכלו להמתין, האם היו בתנועה כל הזמן, האם יש שוני בהתנהגות ובמחשבה בשני הקצוות, האם ההתנהגות הזו מגדירה אותם או רק עוזרת למתבונן מהצד או בתוך המעגל לבין יותר או לגבש דיעה או לתת השראה להתנהגות האחר

post(262)

לכל אחד יש כשרון, לכל אחד יש את הניגון שלו, צריך להקשיב ולגלות ועם כל זאת זה לא העיקר

העיקר זה להיות בשמחה במה שמצאת בתוכך. כי ממילא מה שיש בך תראה גם באחר…

בין לבין

Shell beach with storm sky

היום מוקדם בבוקר, יחסית כמובן,  בין לבין הסערות הקטנות שהחורף מביא אותו הלכתי לטייל על החוף. מאמצת לתוכי את השקט והבדידות הנפלאה הזו שהחורף מביא איתו לחופים שלנו. זה רק אני ואישי אהובי, שמיים עם עננים וצבע כחול ורוח. מהפנט רק להסתכל לתוך הכחול העמוק, העין של הים, אוושת הגלים שמזמינים אותך וקוראים לך להביט בהם ולהשאר עוד קצת, עוד רגע מהחיים. האמרה הלטינית: לתפוס את הרגע. עולה שוב כסלוגן

carpe diem

post(261)

 , הצדפות שורעות להן על החוף בתפארתם, במיוחד אחרי הסערה, מתייבשות ברוח ובשמש  שמבצבצת בין העננים כאילו שהן יודעות שיבואו היום להעריץ אותן ואולי אפילו לאמץ אותן, מחכות בשקט. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שהילדים היו קטנים והיינו מגיעים לחוף אחרי הסערה לאסוף צדפות ואבנים קטנות שמספרות סיפורים . נזכרת בחדווה שהיו מלקטים צדפות לתוך דלי וריח הים היה נדבק בבגדים וגם בריפוד של הרכב. לא מזמן קראתי שלכל צדפה יש סימן זיהוי משלה ושום צדפה לא דומה לשניה, מעין טביעת אצבעות של הבורא גם פה. אי אפשר שלא להתפעל רק מהמחשבה שכל אחת יחודית, מה רבו מעשייך ה’. הזכיר לי את השושנה של הנסיך הקטן. הצורה, הצבעים הטקסטורה…ואז  בהבזק של רגע הבנתי שאני בעצם נמצאת במעין בית קברות של צדפות, של יצורים שהיו חיים וטיילו להם במעמקים או ליד החוף, כל אחד עם המסע שלו, ההרפתקאות שלה..ואני מלמעלה כביכול, רק רואה את כמעט סוף הסיפור. עצרתי רגע והתבוננתי שוב.

post (274)

אולי בגלל הסרטן ואולי בגלל היארצייט של אבי שמגיע בשבוע הבא ואולי בגלל מכלול של אירועים  אחרים, חשבתי לעצמי מה אם הקב”ה מסתכל עלינו באותה דרך. בית העלמין שלנו מלא רק בעטיפות. והוא מסתכל ואומר, או אני מכיר את הגוף הזה היתה לו נשמה כזו יפה, והגוף הזה הנשמה היתה חקרנית ומצחיקה כאחת, והנה הגוף הזה סבל כל כך הרבה יסורים אבל התגלה ביופיו וכו’ וכ’ו. סתם מחשבה שצדפות קטנות ויפות על החוף סיפרו לי סיפור וחלקו מחשבות

בין לבין, התכופפתי ואספתי כמה.

post (277)

הדרך קוראת לי

 

post (235)



לפעמים אני מתגעגעת לדרכים. ככה בפשוטו. מרגישה שהדרך קוראת לי, משהו במציאות משתנה, הרגשה שצריך לזוז כדי להבין. וזה תמיד מרגיש נכון שהמציאות מזמנת את עצמה בצורה שחייבים   לנסוע למקום מסוים באמתלה כזו או אחרת. מי שמכיר אותי יודע שאני מאלו הנדירים שאשרי יושבי ביתך נאמר עליהם. טוב לי עד אין קץ בד’ אמותי. תמיד אמצא תירוצים ועיקופים בחיים להשאר באותו מקום.. אז אתמול הדרך קראה לי, בלי תירוצים, פשוט לקום ולצאת. הרחתי את הדרך, ונדמה שהיתה מנגינה שליוותה אותי בנדודי נשמתי שזירזה והאיצה בי לצאת.

post (239)

אני אוהבת להיות שקופה בנסיעה. להתבונן דרך העיניים שלי על החיים ועל האנשים מסביב. מן מחשבה של טיפוס על הר לא בשביל שיראו אותי, אלא בשביל שאני אראה יותר טוב את העולם. זוהי מהות הדרך: לחשוב. לסדר מחשבות תועות ותוהות, להניח להן ליפול למקום שלהן אחרי הטלטלות ולחייך. להרגיש את פעימות החיים והרעש שמסביב, להריח את העולם על גווניו השונים, ריח וקולות מתערבבים בשאון וקצב אחר. להביט ולהתרווח, להפנים שכולנו חולקים אותה פיסת זמן ביחד ופנינו גם שנראה שאנו נוסעים למקומות שונים עם כוונות שונות, בעצם כולנו נתנקז בנקודה מסוימת לאותו מקום.

post (22)

אתמול הסתכלתי שוב על העם שלי.אני אוהבת להיות חלק מעם ישראל. אוהבת את העם שלי. אוהבת את הדקויות שלנו כישראלים, הדבק שמדביק אותנו יחד למרות הגוונים השונים, כמו הומור, מטבעות לשון, רחמים ועזרה עם חיוך, אותו חיבור שקיים מאז ומתמיד בנפתולי החיים עוד מספר בראשית, אותה תבנית של התנהגויות, סיפורים ושורה תחתונה שחזקה מהכל. יש לנו משהו שאין לשום עם אחר בגלל הקשר המשפחתי, ערבות הדדית והאחווה שהיום יצאה מהמגבלות של ‘רק בשעת צרה’, רואים את זה במוחש כל יום כל היום. הפרטים הקטנים שמתיכים אותנו לגוש אחד – כולנו בני אותו איש. כולנו רוצים ומחפשים נקודת משען ואהבה כדי להמשיך במסלול שלנו. הקב”ה מזמן לנו את האנשים שאנחנו צריכים לראות, להכיר, לאהוב, לתקן, להתחנך, ללמוד , להתבונן מחדש ולחשב מסלול מחדש מתוך התובנות האלו, ומתחת לכל יש יריעת כסף שמשותפת לכולנו: אנחנו רוצים  להגיע למקום שיכילו את  הרגשות שלנו, תשוקות וחלומות עם שאר מרכיבי האישיות מורכבת עד כמה שתהיה, המהות היא דומה אך לא שווה.

post (237)

לחפש מקום לנשמה , לחפש את הדרך שישמעו את הקול המיוחד של כל נשמה ונשמה שירדה לעולם הזה כדי לתקן את עצמה בצורה ובדרך שלה. לפעמים זהו סוג של שירה, לפעמים זה רק היכולת והתעוזה לחלום, חלקנו באנו להגשים אבל כולנו מצווים לנסות ולהעז. כל אחד והמסלול שלו שקבוע מראש רק נסתר הוא מאיתנו עד שנגלה אותו מחדש.

post (230)

היופי שבחיים בשבילי הוא ההבנה ויכולת ההכלה. היכולת למצוא יופי ושלווה במקומות הכי לא צפויים ולא ‘מתוירים’ המקומות הקטנים ובמחוות שמאשרות ומאוששות מה שהנשמה ידעה מזמן רק לא עברה את מחסום התודעה. הגילוי הזה שמאחורי דברים/אירועים שנראו בהתחלה מאיימים, אפילו ההיפך מטובים מתגלים כפתח ודרך ליופי ומקום שרק טוב צמיחה וקסם יוצא ממנו. אלו הרגעים שנותנים לי כח ואהבה ושיר בלב להמשיך. להודות ולהמשיך. בשביל זה צריך לפעמים באמת לצאת לדרך. כפשוטו. לראות מה עוד יש בספר של החיים, איזה כיף שהוא אינסופי, האם אזכה לחוות עוד רבדים או שמא עכשיו הדרך תהיה רוחבית במקום אופקית… איזה כיף שיש מקום לחשוב בדרך.

 

גימל = געגועים

70054_news_27022014_6285

ב”ה

בג’ בתמוז עצר יהושע את השמש בגבעון ואת הירח באילון.   (יהושע פרק י’, פסוק יב’)
מאותו מאורע גימל תמוז היווה נקודת מפנה בעם היהודי במוחש שאפשר לעצור את ברואי הטבע לטובת עם ישראל גם לאחר יציאת מצרים…

לפני 21 שנים השמש עצרה בשבילנו קהל החסידים פעם נוספת, ולקחה מאיתנו פעימה .

מאז אנו מתקשים להסדיר את פעימות הלב לסדרם.

יש פעמים שליבו של אדם מתמלא משהו מופלא לרבי שלו, למנהיג שלו – וגעגועים שמו.

בשעה כזאת הוא רוצה לנוס, לברוח, ולהתחבא אפילו מעצמו – ואינו יכול.
כל העולם נעשה צר בשבילו ולכל מקום שהוא בורח הוא לוקח עצמו וגעגועיו עמו.
אותם געגועים שככל שמוסיפים לגרשם, הם נקלטים בתוכו ואוחזים בו ומנקרים במוחו ומכרסמים את לבו כריבואות תולעים

במעמקו לבו של אדם נמצאות פנינים יפות ואוצרות מופלאים יותר מאלה שבשבעת ימי הבריאה.
ובשעה שהלב מתמלא געגועים הם עוברים על גדותיו, מתפרצות אותן פנינים ויוצאות ועומדות בעיניו, מזהירות הן רגע, ומתמוגגות ונהפכות למים מלוחים.


נפשי יוצאת לראות את הרבי.

לא רק לראות, גם לשמוע וגם להעז ולחבק  

(אני לא חושבת שמותר, אבל מוכנה להסתכן בנזיפה וקורבן חטאת)

קשר בין העם למנהיג לא חדש לנו.מתווך אמצעי קוראים בחסידות לרבי, מתווך בין העם למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

לפיכך המילים: רועה נאמן. רעייא מהימנא. רועה צאנו של המלך.

ארבעה  ענינים לו לרועה
כפשוטו רועה צופה ומשגיח על כל אחד מהצאן. כל כבשה חשובה
ממלא צרכים של כל כבשה
מוכן להגן בחייו על הצאן כנגד טורפים וגנבים
רועה נאמן אף פעם לא עוזב את צאן מרעיתו

ולמעלה מזה – רועה מזין את צאנו אמונה.

אמונה שחודרת בפועל מעשה לכל האיברים ולא רק מרחפת מעליך

אמונה שמקשרת בינו לבין העדה ולבין הקב”ה מעל הזמן והטבע

אצלנו בחב”ד להבדיל מחסידויות אחרות, הרבי (אדמו”ר) לא לקח את כל העדה על כתפיו, הוא שלח אותם כחיילים בשדה לעשות “מבצעים”, לעזור ליהודי אחר מתוך אהבת ישראל -נטו- לא על מנת למצוא חן ולא על מנת לקבל שכר
בכל דרכיו הרבי  מהווה עבורינו סמן ימיני
ועל פיו אנו פועלים ומחנכים את הדור הבא

אומרים מה זרעו בחיים – גם הוא בחיים, ובצדיקים אין מידת המיתה שולטת
אנחנו הילדים של הרבי. הילדים שלי הנכדים שלו


קשה לי ביום הסתלקותו מעיני בשר ודם,

ובגימל תמוז האובדן מתעצם עד שכל העולם נראה דרך דוק של ערפל ומסך דמעה אחד גדול
אולי עכשיו שתשמעו חסידים דורשים משיח עכשיו וגאולה לאלתר תבינו קצת יותר שהגעגועים הם אלו שמדברים יותר מתמיד

פינת הסח-לב:
ברור לכם שזו הדרך שלי להוציא מספר רגשות החוצה על הכתוב ולא במסגרת הקהילה.

כן משיח לא משיח זה לא משנה, העיקר שיבוא ויתגלה. כולנו אמונים שרב הנסתר מן הנגלה והכל רשום ברמזים בהלכות מלכים של הרמב”ם פרקים יא- יב’. אתם יודעים שישנם ימים בהם יש נשיאת חן מיוחדת ובהם כל המחלוקות נעלמות, הלבבות מתאחדים, הכל מובן שכולנו עם אחד עם נשמה אחת שפשוט נמצאים במספר רב של גופים. זה כל השוני – הגוף. המילים שלנו מאחדות את המחשבות לכור אחד. אפילו הלב פועם ביחד. מרגישים את הזולת.

אם יכולתי להשאיל את המשקפים שלי לחברים שלי כאן ולו רק ליום אחד, על מנת שכל המרירות, הציניות, הבדלנות תתפוגג, מוכנה אני לשלם בכך אפילו במחיר של חיי. ויהא יום זה שכרי.

נ.ב.
פוסט אולטרא פנימי .

זוית על עושר

הנושא מתבקש. צריך להגדיר אותו מחדש על מנת להתקדם

Sham Mosher

תחושת זמן נינוח היא לכשעצמה צורה של עושר

1

עשיר הוא זה שתענוגותיו הם הפשוטים ביותר

7e9cdddc-08ee-4732-b597-0ff1ef701fd7

מי שמאבד תקווה – מפסיד הכל

uncle-gus-aunt-bertha

צריך לוודא שלא הפסדנו את הדברים שכסף לא יכול לקנות

b217caff-0069-4abf-b60b-89ef42399220

עני הוא לא זה שיש לו מעט מדי, אלא זה שרוצה יותר

Caras Ionut Photography - 013

לעיתים קרובות, כסף עולה יותר מדי

cloud-photography11

כל אחד רוצה לנסוע איתך בלימוזינה, אבל מי ירצה לסוע איתך באוטובוס

02

? כמה אתה שווה אם תפסיד את כל כספך

סליחה כטהרה

owl-photography-10__880מגיע השלב בו על מנת להשתקם צריך קודם כל לשקם את הנפש. אין טעם להתהלך סחור סחור ולבקש מרפא כאשר בפנים החדרים אינם נקיים. אז בתהלוכת המחשבות התדירות שלי, גיליתי ולא להפתעתי שאצרתי מספר אירועים כטראומטים ולא קשורים כלל למחלה עצמה אלא אולי כקטליזטור או כיב אחר. זאב המורה לאיקידו לימד אותי פעם שסליחה באה ממקום של טהרה על משקל סליחה בגלל שאירוע כזה או אחר בכלל אירע בחיים שלי. לא קשור לאדם עצמו , טיבו והשלכות מעשיו. הסליחה בא מעצם המעמד והעובדה שהבריאה המציאה לעצמה תירוץ כזה על מנת שיתקיים. מאד מצא חן בעיני, ואימצתי אותו מיד, אך הפעם על מנת להתקדם צריך לקבל תובנות יותר עמוקות אני מרגישה שאני זקוקה  להחזיר לעצמי את השליטה והשקט.owl-photography-6__880אז ככה: ישנם מספר אנשים , יותר נכון היו, שהחלטתי שחבל אפילו להתעמת עימם ולומר להם מה עשו, עומק הפגיעה, חומרת המעשה וסתם תוכחה.. למה?! – עדיף לשמור את האנרגיה… הם מן הסתם פסעו במישור שפסעו לא מאהבה יתרה, אז למה אני ממשיכה להחזיק בתוכי את כל אותם רגשות ומחשבות? – הגיעה הזמן לשחרר אותם. לקח לי לא מעט ערבים בקריאת שמע על המיטה לחשוב על הנעשה, מיקרו ומקרו,ולאט לאט להרפות ופשוט ל ש ח ר ר . לא האמנתי איזו הקלה עצומה וכמה מקום הם תפסו על הכתפיים. סוג של אנשים שרק שהם באמת יוצאים מהחיים ומהרשתית רואים קצת אור, הם היו ענן קטן/בינוני שחור ומאיים, פתאום גם הבנתי שעם הסליחה, הם לא מוזמנים חזרה לתוך חיי.  זה שאני מחליטה לסלוח לאדם מסוים (ואין לי שום רצון להתמודד עם המגבלות שלו) לא אומר שאני רוצה להמשיך לארח אותו בחיי.  יש הרבה כוח ביכולת לומר לעצמי באופן שקט והחלטי – ולא מתוך זעם או כעס – שבחרתי לסלוח לאדם על העוול שעשה לי, על הפגיעה וכו’, אך עם זאת הוא סיים את תפקידו בחיי. אני כבר לא נושאת את הכאב הצורב וההשלכות של הענין,יש חירות ועם החופש מעולו של זה, בא גם חיוך וסיפוק בידיעה שסגרתי מעגל עם אותו אדם.

owl-photography-32__880

תודה על השיעור, תודה על התובנות, ונחש/י מה… ה”נקמה” הכי מתוקה היא לחיות חיים טובים. להמשיך . להבין שנתקעתי זמן מה מפני שחיכיתי ל”פיצוי” . לשחרר את ה”תשלום המדומה”, לבקש מהקב”ה שאם צריך להגיע ואם צריך להיות, שתמצא הדרך הכי נכונה והכי בריאה והכי מתאימה עבורי. אני כרגע צריכה וחייבת להתפנות לחשוב באמת: להמשיך להתקדם בחיי. יתכן ובעתיד הפיצוי יגיע, אולי מאותם אנשים ואולי מאנשים אחרים, אבל זה יוכל להיות רק כשאפסיק לעסוק בענין הפיצוי  ו/או  לחכות לו שיקרה. טוב, אפשר לנשום עמוק עכשיו ולנוח מעט

owl-photography-27__880

ברל’ה

745023e0-c957-464d-b6e9-58ea4f8e345d (1)

אז נזכרתי היום , יום חורפי למדי, בשיר ילדות הזה שהיינו יושבים ושרים לברל’ה ולכל האחים והאחיות שלו (יש מצב שהיו גם בני דודים ודודות ) באמונה שלימה, שהוא/היא/הם יצאו החוצה לאור ההבטחה שאמא ואבא יקנו לה/לו/להם עוגה . זה תמיד מתנגן שם מאחור שרואים חלזונות, או בלשון העם ברל’ה. שם חמוד ומתוק, ואף פעם לא נחה דעתי על איזו סוג עוגה מדובר, והאם הם בכלל אוהבים עוגה

אז, מסתבר שהם יוצאים ללקט גם חוויות. התמוגגתי לחלוטין מהתמונות. במיוחד מהעיניים הסקרניות שלהם, חלק מהתמונות פשוט “מבוימות” לפי דעתי, איך שלא יהיה הם יצאו החוצה

5eb790c4-21df-4d32-864d-54eb142f8e2d

70afee5b-429e-4d0f-9df3-2fe3d6878c94 89f7a44c-f129-448a-8365-4a0b99b4f2f7 97e8d933-fdbe-47f5-9634-18a0e0fd8955

945cba26-2aa6-4b7b-9625-78c6fbec8439

181a592d-e3b5-4f9d-9eb3-32cc701158ff

22337b88-a3ad-4aa4-88de-e6b5b04f35b0 (1)

אני אוהבת חורף בגינה שלי. מאד

In life

shutterstock_129088694זה מתחיל שאנחנו בפעם הראשונה מסתכלים על עצמנו במראה וכמעט מופתעים ממה שרואים, זה מתחלף במהירות להתלהבות ואהבה עצמית ומאז יש לנו דו שיח רצוף עם עצמנו ברבדים שונים. נדמה שאנחנו נהנים להגדיר את עצמנו כל פעם מחדש או יותר מדויק אובססיבים לעיתים לעצב את עצמנו וללטש את הדמות שלנו מחדש עם נסיבות החיים שמפתיעות כל פעם מחדש, ואם נוכל לצפות את הצפוי מראש מה טוב, אך זה כמעט ולא קורה וטוב שכך

394444162_f8047b9f23_o-645x250כל סיבוב ממציא לנו “בקבוקי זהות” חדשה. מורכבים מסיטוצאיות נעימות, איומות, מרוממות, משפילות, מעוררות השראה , מדכאות והכי שבנמצא מציאותיות. כשמן כן הן

be-you-hiresההגדרה מחדש צריכה להיות נאמנה למקור, לרגע בו הסתכלנו במראה בפעם הראשונה והתאהבנו בעצמנו. מאז, נדמה שהזמן וסוכניו הרבים מנסים לשנות אותנו ללא הרף, כדי שנשכח את העיקר, את עצמנו. אותה דמות יחודית ומיוחדת שאין כמותה בעולם, שהקב”ה יצר אותנו במיוחד היות והעולם לא יכול היה להתקיים בלעדינו. אותה עצמות, אותה יחודיות קצת הטשטשה עם הזמן והנסיבות, למשל במקצוע שבחרנו ללמוד, והכי מצחיק במקצוע שאנחנו באמת עובדים אם יש לנו מזל כמובן ויש עבודה, ומניסיוני תמיד אבל תמיד יש פערים במרקם היפה הזה של החיים, אבל  זה בדיוק הסדן בו אנחנו נוצרים ושם בחום החיכוך בין הרצון והמציאות, בין הסופר אגו לאיד נרקמים החוטים שמגדירים אותנו

burningman

זה אף פעם לא היה המחיר של החליפה שאנו לובשים, אשר קבעה את הערך שלנו, זה השווי של האדם בתוכו (וכמה על זה רק יכולתי לספר…) מנטרה שצריל לשנן זאת תכופות

Defy circumstances

In life you can not always choose what you do,

BUT

YOU CAN ALWAYS CHOOSE WHO YOU ARE

תבחרו באמת שלכם. תבחרו בעצם העצמיות שמגדירה אתכם בדיוק ולא בערך. אל תתנו ל”רעש” לטשטש את הקווים, לערפל את האור. אל תאבדו את עצמכם, אל תתנו למציאות קשה ומורכבת ככל שתהיה להכתיב מחדש את האישיות והאופי שלכם,  קחו שליטה על הענינים, תתריסו, תתאתגרו, תחיו ככח פעיל ולא סביל, תשתמשו בחיים למלא את כל הפרטים הקטנים שנפשכם שאפה לגעת לנסות ולחיות.יש לנו תמיד את יכולת הבחירה הזו, המפתח תמיד נשאר אצלנו, רק צריך לזכור להשתמש בו, כמו במילים היפות של הספוארס

I am the captain of my soul

I’m master of my fate

bohoashleykeydetail

The photos in this article: Mathew Ingram (the baby) he next web (identity bottles), Trish Blackwell#11(logo), The burning man (the woman statue)