טבת

architectural-feats-chandbaori7

ראש חודש טבת נושק לחנוכה כאשר האור מתגבר מבפנים אבל חשוך יותר מבחוץ במיוחד שהלבנה נסתרת לגמרי. מזכיר לי את חיבוט הקבר הפנימי, מתחבטים לכאן ולכאן כאשר לחצים מבחוץ שקיימים ואמיתיים בצורת אנשים, חברים, ופקידים ממשלתים כאלו או אחרים, שולחים אותך באמצע העשייה לכל הכיוונים לשרת את מטרתם ולהצדיק את קיום תפקידם ושליחותם, ומבלי משים או עם כוונה תחילה, גורמים לתנועה שמזכירה ולא במעט את המושג: כף הקלע. הכל כאן מסתבר, כולל הדימויים של העולם הבא בתהליכים לאחר עזיבת החלקים הרוחנים את הגוף. מבוך של החיים, כמו היצירה המופלאה הזאת במחוז רג’יסטאן בהודו, כולם הולכים במרץ לכל הכיוונים ונשארים באותו מקום. הפרפר שהוא בעצם המנצח בחליפה של שינוי, יודע אבל הוא רק צופה. במילא לא ישמעו אותו. חושך. לא משנה התאורה, גם השמש בתמוז לא תוכל להאיר כאשר הכלים עצמם נעדרים את תוכנת הראיה. מה משנה אם יש עיניים אבל אין עצבים לראיה או במקרה דנן, אין מח שמעבד את הנתונים. עיניים להם ולא יראו. הכל ידוע הכל רשום ואנחנו המוגבלים, צופים במחזה בתנודות של 72 פריימס לדקה, ע”ב שמות של אלוקות, ועדיין לא יודעים לחבר בין הנקודות. מפני שהמנצח לא מעונין, לא כעת. מתוך בחירה,  אין הכוונה מבחוץ.  ימים טרופים עוברים עלי לאחרונה, במיוחד לנוכח ההנתהלות התמוהה והמושחתת של אחד האנשים שהשפיעו עלי בעשרים השנים האחרונות.

הסתבר לי שהעיקר אצלו חסר. אין לו יושרה. האמת נעדרת ובמקומה תפס התאווה לכח את הכיסא . אולי גם כסף שנחשב לעבודה הזרה האחרונה בדור שלנו, אלי-פז, גם משחק תפקיד, אבל לנקודת בירור האמת זה לא משנה. מתביישת שאלו הפנים של תנועת החסידות בה בחרתי או נבחרתי,  נכלמת שהלכתי שולל ורימיתי את עצמי בכל מיני צידוקים והצדקות, הכתובת היתה שם מאז ומתמיד, אבל גם הסינוור, ההילה והאיצטלה וכו’. לא חסרים תירוצים, אני נכשלתי קשות לזהות את השקר בגלל שבחרתי לא להאמין ולכפות על האמת מסכת שקרים מפני שלא יכול להיות אחרת… איך שלא יהיה המושג חסידות היום בתנועה אליה בחרתי להשתייך הוא יותר במישור הזאולוגי, אנשים שדואגים רק לעצמם ולכיסם ולמקורביהם ולא לאחר. כמו החסידה שידוע שזוהי נקודת הטומאה שלה, כאילו עושה חסד… כאילו בהדגשה. משבר של אמון. הדרך כולה מבוך אחד גדול. אין קול ואין עונה. כולם יודעים ושותקים. שחיתות וסיאוב במבצע – שניים במחיר אחד שווה נפש: חינם

eiko ishioka

השאלה העומדת לפני האם להסתתר או להלחם, ואם לצאת למלחמה מה המחיר ומי באמת ישלם , שמלת הכלה הלבנה של אייקו אשיוקה שמזכירה שכל שינוי הוא בעצם תום של תהליך שקדם לו  והעיקר זה לא לגלות את הפנים. מציאות מעוותת ושקרית.  מחכה להתנחם באמת הצרופה, היא תגיע גם תגיע, והשלווה עימה

בין לבין

Shell beach with storm sky

היום מוקדם בבוקר, יחסית כמובן,  בין לבין הסערות הקטנות שהחורף מביא אותו הלכתי לטייל על החוף. מאמצת לתוכי את השקט והבדידות הנפלאה הזו שהחורף מביא איתו לחופים שלנו. זה רק אני ואישי אהובי, שמיים עם עננים וצבע כחול ורוח. מהפנט רק להסתכל לתוך הכחול העמוק, העין של הים, אוושת הגלים שמזמינים אותך וקוראים לך להביט בהם ולהשאר עוד קצת, עוד רגע מהחיים. האמרה הלטינית: לתפוס את הרגע. עולה שוב כסלוגן

carpe diem

post(261)

 , הצדפות שורעות להן על החוף בתפארתם, במיוחד אחרי הסערה, מתייבשות ברוח ובשמש  שמבצבצת בין העננים כאילו שהן יודעות שיבואו היום להעריץ אותן ואולי אפילו לאמץ אותן, מחכות בשקט. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שהילדים היו קטנים והיינו מגיעים לחוף אחרי הסערה לאסוף צדפות ואבנים קטנות שמספרות סיפורים . נזכרת בחדווה שהיו מלקטים צדפות לתוך דלי וריח הים היה נדבק בבגדים וגם בריפוד של הרכב. לא מזמן קראתי שלכל צדפה יש סימן זיהוי משלה ושום צדפה לא דומה לשניה, מעין טביעת אצבעות של הבורא גם פה. אי אפשר שלא להתפעל רק מהמחשבה שכל אחת יחודית, מה רבו מעשייך ה’. הזכיר לי את השושנה של הנסיך הקטן. הצורה, הצבעים הטקסטורה…ואז  בהבזק של רגע הבנתי שאני בעצם נמצאת במעין בית קברות של צדפות, של יצורים שהיו חיים וטיילו להם במעמקים או ליד החוף, כל אחד עם המסע שלו, ההרפתקאות שלה..ואני מלמעלה כביכול, רק רואה את כמעט סוף הסיפור. עצרתי רגע והתבוננתי שוב.

post (274)

אולי בגלל הסרטן ואולי בגלל היארצייט של אבי שמגיע בשבוע הבא ואולי בגלל מכלול של אירועים  אחרים, חשבתי לעצמי מה אם הקב”ה מסתכל עלינו באותה דרך. בית העלמין שלנו מלא רק בעטיפות. והוא מסתכל ואומר, או אני מכיר את הגוף הזה היתה לו נשמה כזו יפה, והגוף הזה הנשמה היתה חקרנית ומצחיקה כאחת, והנה הגוף הזה סבל כל כך הרבה יסורים אבל התגלה ביופיו וכו’ וכ’ו. סתם מחשבה שצדפות קטנות ויפות על החוף סיפרו לי סיפור וחלקו מחשבות

בין לבין, התכופפתי ואספתי כמה.

post (277)

My Alice

natinalgeo.alice

​מתנת יום הולדת לחברה
גם במים סוערים תמצאי את היופי,
גם במצולות החיים – את תמצאי את הדרך.
כי את מיוחדת במינך וחשובה בעולמו של אדון הכל
תשארי חברתי .
יובל שמח.​

יש לי חברה כזו, שלא משנה היכן שתניחו אותה היא תדגיש את היופי בעולם, סוג של ברכה לא לפחד מהלא נודע, מהחיצים של השאר, מהרעלים של הסביבה. אי אפשר שלא לאהוב אותה, יותר קל לומר בעצם זה טבעי שאני אוהבת את היכולת שלה לדעת  למצוא את נפתולי היופי של הבריאה בכל מקום

היכולת להפוך את הרעיל לנסבל ואפילו יפה, היא  פשוט פשוטה כזו, מהמילה לפשט.    . 

בעולמי היא מזכירה את אליס, ההיא מקרול לואיס, רק שלי.

זה לא פשוט להיות פשוט

התחלה ישנה חדשה

lakebaikalnationalgeo.russiaזוהי התחושה לאחרונה. משהו מפעים, גדול, ותחילת שינוי

אלו לא רק מילים, או תחושות, זה באוויר

גדול ממך בכל הרבדים

יש שם נימים, מחשבות, דקויות של מחשבה וממסלולים שמחושבים מחדש במהלכי שניות ויחד עם כל זאת על פני השטח הכל קפוא, אבל את יודעת בפנים שהשינוי כבר התרחש ולאט לאט זה יצוץ על פני השטח. צריך סבלנות וסובלנות. למרות שאין בנמצא

בינתיים מה שנשאר זה למצוא את היופי במתרחש, את העושר של ההתהוות

No Road

ed5be4bd-d530-4653-b55d-53940722a33c_The-little-big-companionהדרך קראה לי. זה זמן מה המילים מתחבאות ממני. נדמה שהן שם אך חומקות כל פעם שאני רוצה להתביית עליהן.  היום בדרך לירושלים במזג אוויר סגרירי וצמרירי להפליא, עם עננים שעוצבו בדיוק כמו שאני אוהבת, ענני הכבוד שלי כביכול, נזכרתי שוב כמה התגעגעתי לדרך. הדרך שמחבקת ומחייכת כל אימת שדורכים עליה ומבקרים שוב כאילו שהיא צופנת סוד רק למביני עניין. ואני, אני פשוט מתגעגעת לדרך שהלכה לאיבוד אי שם בין התהיות, בין המבוך, בין הבלבול, הערפול וכן, הכאבים והתשישות. עייפות עצומה ויחד עם זאת מתחת התשוקה לחיים. מרגישה מסורבלת . אולי עניין של זמן, אולי עניין תזמון ואולי זוהי המציאות. החורף ירפא את הדרוש.

It’s all about Timing

3 (13)לאחרונה מאד קשה לי. כמו המשל לטיפוס על קיר חלק. אני יודעת שאני צריכה/חייבת לעבור את הקיר כדי להמשיך בחיים. אם זה להמשיך את מה שהיה או להתחיל מערכת חדשה על כל פנים איני יכולה להמשיך להשאר בנקודה בה אני נמצאת. רק שהזמן, והמסע עשו את שלהם ואני לא מסוגלת לטפס. גם כשחשבתי שהתחלתי מעדתי והחלקתי. ברגעים האלו הייאוש, הצד האפל, הדיכאון כל אותם שמות מוכרים מרימים את ראשם ונדים בעצב…אין מה לעשות. “אין כח”. מתפללת לה’ בכל הדרכים שלמדתי וחוצבת אפילו דרך חדשה, תן סימן אבא, תן אות, תדריך. בכל שפה, בכל דקה פנויה ממחשבה ביממה, בין כאב אחד למשנהו, בין אכזבה אחת לחברתה.. הכל שקט. אולי זה שיעור של שקט

“ויהי מקץ שנתיים ימים”, (בראשית מא, א). אומר המדרש: (איוב כח, ג’) קץ שם לחשך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה…זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום. סובב ומסובב והסיבה עצמה.

לכאורה, סיכויו של יוסף הצדיק להשתחרר היו אפסיים. עבד זנוח ושכוח בבור הכלא האפל, בלי ידידים ובלי בני משפחה שמסגלים להפעיל עבורו קשרים, לחצים או פרוטקציות. אפילו שר המשקים שהיה בעבורו כמו קרן אור של תקוה יחידה, שכח אותו. כביכול, היאוש מתבקש. אבל אז, השתנה הכל בבת אחת. לאחר שנתים נזכרו בו פתאום, ואז ישנו מהפך בקצב החיים –  והריצוהו מן הבור,  בקצב בלתי נשלט הוא הופך למשנה למלך. אין זמן, אין זמן … איפה הארנב הלבן

אומר בעל ה”חפץ חיים” – לכל זמן, וכשמגיע קץ הזמן המיועד, הן לטוב והן למוטב, אין הקב”ה מתמהמה אף רגע אחד יותר. מדרש תנחומא אומר – מפני שכל דבר ודבר שיוצא מפי הקב”ה בקצבה הוא נותן. לחמה נתן קץ, שנאמר מקצה השמים מוצאו, לשמים אף קץ שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים, לארץ נתן קץ שנאמר בורא קצות הארץ, ליציאת מצרים נתן קץ, שנאמרר ויהי מקץ שלושים שנה, לחושך נתן קץ, שנאמר קץ שם לחשך..בעולמנו הכל מדוד ומוגבל, אין דבר שנמשך לנצח. אף לסבל הגדול ביותר יש סוף. לכל דבר יש זמן, ואם הוא עדין לא הגיע, לא תועיל שום השתדלות, וכאשר הוא מגיע – לא עוצר בעדו שום עכוב.

כמה שלוות נפש יכולה להיות בנחלתי לו הדברים היו אצלי לא רק בגדר ידיעה אלא בהפנמה בתוך ליבי, עצמותי ונשמתי. אם הייתי בטוחה שאם עדין לא קיבלתי את הישועה שיחלתי ומצפה אני לה – פירוש הדבר שעדיין לא הגיע הזמן.

אמונה ובטחון, בטחון ואמונה. והרבה. הידיעה שלכל ענין , עיכוב, זמן יש תכלית.

איך אמר בעל חובת הלבבות בשער הבטחון, “שיהיה ברור לנו כל לכל הברואים שבעולם הזה יש גבול מסוים לכמותם, איכותם , זמנם ומקומם. על גבולות אלו שגזר הבורא יתברך אי אפשר להוסיף ולא לגרוע. אי אפשר להרבות את מה שהבורא גזר עליו שיהיה מעט, ולא למעט את מה שהבורא גזר שיהיה הרבה, אין מי שיכול לאחר את מה שהבורא הקדים ולא להקדים את מה שהבורא גזר שיהיה מאוחר.” לא רק למקום ולאנשים יש גבול גם לזמן. והכל מדויק

מסתבר שאין טעם ואין יכולת לדחוף את הרכבת…מפני שהכל לטובה. צריך עוד תפילה ואמונה. אמונה תמימה שאבא עושה את הכל לטובתי. שיעור נוסף

asia-travel-photography-weerapong-chaipuck-2

 

סליחה כטהרה

owl-photography-10__880מגיע השלב בו על מנת להשתקם צריך קודם כל לשקם את הנפש. אין טעם להתהלך סחור סחור ולבקש מרפא כאשר בפנים החדרים אינם נקיים. אז בתהלוכת המחשבות התדירות שלי, גיליתי ולא להפתעתי שאצרתי מספר אירועים כטראומטים ולא קשורים כלל למחלה עצמה אלא אולי כקטליזטור או כיב אחר. זאב המורה לאיקידו לימד אותי פעם שסליחה באה ממקום של טהרה על משקל סליחה בגלל שאירוע כזה או אחר בכלל אירע בחיים שלי. לא קשור לאדם עצמו , טיבו והשלכות מעשיו. הסליחה בא מעצם המעמד והעובדה שהבריאה המציאה לעצמה תירוץ כזה על מנת שיתקיים. מאד מצא חן בעיני, ואימצתי אותו מיד, אך הפעם על מנת להתקדם צריך לקבל תובנות יותר עמוקות אני מרגישה שאני זקוקה  להחזיר לעצמי את השליטה והשקט.owl-photography-6__880אז ככה: ישנם מספר אנשים , יותר נכון היו, שהחלטתי שחבל אפילו להתעמת עימם ולומר להם מה עשו, עומק הפגיעה, חומרת המעשה וסתם תוכחה.. למה?! – עדיף לשמור את האנרגיה… הם מן הסתם פסעו במישור שפסעו לא מאהבה יתרה, אז למה אני ממשיכה להחזיק בתוכי את כל אותם רגשות ומחשבות? – הגיעה הזמן לשחרר אותם. לקח לי לא מעט ערבים בקריאת שמע על המיטה לחשוב על הנעשה, מיקרו ומקרו,ולאט לאט להרפות ופשוט ל ש ח ר ר . לא האמנתי איזו הקלה עצומה וכמה מקום הם תפסו על הכתפיים. סוג של אנשים שרק שהם באמת יוצאים מהחיים ומהרשתית רואים קצת אור, הם היו ענן קטן/בינוני שחור ומאיים, פתאום גם הבנתי שעם הסליחה, הם לא מוזמנים חזרה לתוך חיי.  זה שאני מחליטה לסלוח לאדם מסוים (ואין לי שום רצון להתמודד עם המגבלות שלו) לא אומר שאני רוצה להמשיך לארח אותו בחיי.  יש הרבה כוח ביכולת לומר לעצמי באופן שקט והחלטי – ולא מתוך זעם או כעס – שבחרתי לסלוח לאדם על העוול שעשה לי, על הפגיעה וכו’, אך עם זאת הוא סיים את תפקידו בחיי. אני כבר לא נושאת את הכאב הצורב וההשלכות של הענין,יש חירות ועם החופש מעולו של זה, בא גם חיוך וסיפוק בידיעה שסגרתי מעגל עם אותו אדם.

owl-photography-32__880

תודה על השיעור, תודה על התובנות, ונחש/י מה… ה”נקמה” הכי מתוקה היא לחיות חיים טובים. להמשיך . להבין שנתקעתי זמן מה מפני שחיכיתי ל”פיצוי” . לשחרר את ה”תשלום המדומה”, לבקש מהקב”ה שאם צריך להגיע ואם צריך להיות, שתמצא הדרך הכי נכונה והכי בריאה והכי מתאימה עבורי. אני כרגע צריכה וחייבת להתפנות לחשוב באמת: להמשיך להתקדם בחיי. יתכן ובעתיד הפיצוי יגיע, אולי מאותם אנשים ואולי מאנשים אחרים, אבל זה יוכל להיות רק כשאפסיק לעסוק בענין הפיצוי  ו/או  לחכות לו שיקרה. טוב, אפשר לנשום עמוק עכשיו ולנוח מעט

owl-photography-27__880

ארץ אל תכסי דמם

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם,

עַד אֲשֶׁר יַשְׁקִיף ה’ מִשָּׁמַיִם, וְיָחוּס עַל עַמּו אַרְצו וְנַחֲלָתו. זְכוּתָם תַּעֲמד לְיִשְׂרָאֵל וּלְאַרְצו,

וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ הַכָּתוּב: הַרְנִינוּ גּויִים עַמּו כִּי דַּם עֲבָדָיו יִקּם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וְכִפֵּר אַדְמָתו עַמּו. איוב, טז’

396

tnq29jke__w470h274q85

היד הקדושה של אבא, שתפילין כרוכים והדוקים כאות ועדות להיותנו בנים של מלך מלכי המלכים,  אותה יד של האיש, של האח, של הדוד, של הסבא, של הרב

ששניה לפני כן החזיקה בסידור בחוזקה והיתה כמקשה אחת עם הנשמה שהתפללה והתחננה וביקשה

שמוטה ומגואלת בדם. רק מפני שהוא היה בנו של מלך. קדוש

אנחנו לא כמותם. בחיים ובמוות לא נהיה כמו שאר העמים. הבדלה בין קודש לחול

בין אור לחושך

אני מחכה לרגע שהקב”ה יתנקם. מחכה בכל מאודי לראות  את ההבטחה

אל נקמות ה’ אל נקמות

1808388-18

זה זמן להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות

אנחנו מוכנים

ביום חתונתה

54574571782199490490noהצלם: אברהם רוטשטיין.

לא יכולתי לעבור לסדר היום. המחזה הזה תפס את עיני. הזוי לחלוטין.ערב י”ז בתמוז ה’ תשע”ד, היום השביעי לצוק איתן, עשרה ימים לאחר יום העצמאות האמריקאקי ולנו יש את זה מול העיניים. לא יכולתי להעתיק את עיני מהכלה. כלה שמשולה למלכה, יושבת כפופה ואין כתר לראשה, מגנה עליו מרסיסים או כל דבר אחר…כל כך צובט את הלב, כל כך מקפל אותך בפנים, זה היום שלה. היא חיכתה לו מאז שהייתה קטנה. ללבוש שמלה לבנה להיות הכי יפה במסיבה שלה עם בחיר ליבה. אהובה.

 מה היא חשבה באותם רגעים של הסירנה? זוהי יום חתונתי / יום מותי? ככה אני אתחיל את חיי החדשים? האם המתח יראה על הפנים שלי? איפה החתן שלי? מה קורה עם ההורים שלי? האם אנשים יגיעו לחתונה? אלוקים אל תעזוב אותי…. בבקשה

אני יכולה להמשיך וללהג, אבל הכל הבל.  יום חתונתו של אדם יום שמחת ליבו

מציאות הזויה. ממשלה חדלת אישים (יופימיזם למטומטמת) והכי חשוב עם מדהים יפה מלומד מלחמות, מלומד בגמישות מחשבה והתנהגות ובשבילי העם הכי חזק.

,יזה מזל שיש לנו אלוקים אחד ששומר עלינו ואנו חווים ניסי ניסים. אבל, אני רוצה התגלות נדמה שהיום המילים, האמונה, התפילה כבר לא מספיקים. אנחנו מעולפים ריבונו של עולם. רוצים לשמוח בחתונה אינסופית.בלי תירוצים, בלי התחכמויות, פשוט שמחה. מסיבת הודיה.  ובאשר לכלה שלנו פה, הייתי רוצה פשוט לחבק אותה ולהבטיח לה שמחה וחיים מאושרים

אבא אל תאכזב אותנו, משיח נאו