ברונקה

post (286)לכל אחת יש את החברה הג’ינג’ית הזו, מלאת האנרגיה שרוצה לשנות את העולם והדרך היחידה בעצם היא להתעסק בחינוך ועיצוב הדור הבא. לחברה שלי קוראים ברונקה. ברכה במקור, אבל שם החיבה הוא הדומיננטי, וגם מוסיף נופך של בינלאומיות וחיכוך עם העולם הרחב…לפי דעתי

אז ככה, מתוך הבנה שאי אפשר לגרום לאנשים לחשוב אפשר רק לחלוק ידע, ומתוך ידיעה שעם ילדים אפשר ללמד כיצד לחשוב ולא מה לחשוב., אנסה להשתמש בבמה זו להציג מספר נושאים

כאשר עומדים על במה צריך להרגיש את הקהל שלך במיוחד כשמדובר בבנות, הם יבחנו בדקות הראשונות את צבע העור שלך, את קומפלקס הפנים, את התסרוקת, יעבירו ביקורת על הלבוש והתאמת הבגדים/צבעים אם בכלל ורק אחר כך יתפנו באמת אליך. לכן, המילים צריכות להיות בתחילה מדודות מחויכות ובלי איתות מקדים להפתיע במסר.   כולם רוצים להיות מרוגשים. לכן הדיבור צריך להגיע מהמקום הכי אישי, הכי אינטימי הכי אמיתי, חלקנו יגדיר את זה  מהבטן וחלקנו מעומקא דליבא

כשאני עומדת על הבמה אני מקדימה ואומרת שאין לי מושג מה כל אחת עוברת בחיים שלה, לא באתי להתנשא’. אני באמת לא מכירה אתכן מהמקום שלא גרתי אתכן, לא משתתפת באותם אירועים שלכם ורובנו לא חולקות אותה משפחה או סממני גוף אבל יחד עם זאת אני יכולה לעזור לכן להבין את עצמכם

, אני יודעת להיות רק ‘אני’ ולמען האמת אני אפילו מומחית בכך. השאלה היא האם אתן? האם אתן מודעות למכלול שמגדיר אתכן? האם אתן יכולות להאמין בעצמכן? כמה מכן אוהבות את עצמכן בלי רחמים עצמים? כמה מכן לא מוותרות לעצמכן על החלומות שלכן? כמה מכן הופכות להיות האסירות של החלומות של אחרים? כמה מכן וויתרו על שאיפות, הגדרות, חלומות והחיים שרציתם לחיות? כמה …מכן חוגגות את החיים?  כמה מכן שמעו את המשפט שאתן זה לא המצב בו אתן מצויות.

רוב הנשים שאני מכירה מרחמות על עצמן בצורה כזו או אחרת גם מלאות תירוצים על הלמה והאיך. בלי לשים לב הם הופכות להיות אסירות בכלא הכי מסוכן בעולם, כלא מצחיק בלי סוהרים או חומות ויותר מצחיק בגלל העובדה שהם מכניסות את עצמן בלי משפט.  הכלא הזה נמצא בראש, אסירות בדעתן. כבולות לדעות של אחרים או של הפירוש של עצמן למציאות מסוימת, ומתוך רחמים ואוזלת יד ובלי אהבה אמיתית הן פשוט דועכות וכבות בראשן. כל בוקר אנחנו לפחות רובנו מברכות “מתיר אסורים” ולא עוצרות לרגע לחשוב מי האסור היום? מי? מה? ולמה המנטרה הזו חוזרת על עצמה… לו רק השכלנו להסתכל שאנחנו מברכות על עצמינו. כל אחת צריכה לשחרר את עצמה כל בוקר מהכלא שהכניסה את עצמה יום קודם.

לא להאמין לאמירות שליליות שלא מחזקות אותנו וגורמות לריקבון פיזי ונפשי. לא לרחם על עצמינו. לא לוותר. לרשום קודים חדשים:

כולם רוצים שאנצח גם אלו שעדיין לא יודעים.

כולם אוהבים אותי במיוחד אני את עצמי.

צריך לחגוג את החיים

אני פה מפני שהקב”ה בחר שעולמו אינו שלם בלעדי, וזו אמירה מאד חזקה,, כלומר לא משנה מה המצב הנוחכי שלי, הכינוי שלי, הסטטוס המקצועי/פיננסי/אישי/ריגשי/פיזי שלי, אני חלק משלם הרבה יותר גדול ובלעדי המטריקס לא שלם.

הבחירה שלי היא לאהוב לחיות, ולחיות על מנת לאהוב וקודם כל את עצמי עם כל המכלול שמגדיר אותי אצל עצמי ואצל אחרים, ומכאן אפשר להתחיל לחנך.

זוהי נקודת הפתיחה