ריקוד קטנטן

יש ימים שאנחנו עסוקים מלהבחין בריקודים הקטנים של החיים.
סוג של נצחונות שאנו לוקחים אותם מובנים מאליו. התרגלנו. (גם מגיע לנו)
נעים לנו לחשוב שהעולם ימשיך להתקדם כך ועם מערכת ציפיות רק ילך וישתפר.
ריקודים קטנים של מערכות יחסים בינו לבינה , בין אחים לעצמם,
בין ילדים להורים והורים לילדים בשלבים שונים .
מודה ומתוודה שלא תמיד ההתבוננות הזו היא בראש מעייני.
יש לנו גם אתגרים שאנו מציבים לעצמנו והם מהווים את התוכן של החיים שלנו: כמו קריירה , כבוד עצמי בטחון עצמי ומודעות ותרגילים בנתינה וקבלה.
יש שלב שאנו גם עסוקים בלבנות ולתחזק משפחה – ובתוך השלב הזה יש לנו את המערכת הזוגית ואז מגיע השלב של גידול וחינוך ילדים .
הסאגה הזאת היא יריעה שבעצם מתפרשת לכל הכיוונים והיא בסוף מהווה את שמיכת החיים שלנו. שלפעמים אנו גם שואבים ממנה את שמחת החיים.
לאחרונה (במיוחד בגיל 42 המפורסם) הבחנתי וחשתי ריקוד אחר. ולא מבחירה חופשית.
ריקוד בו ילדים הופכים להיות ההורים של ההורים שלהם.
מן היפוך וחילוף תפקידים עדין, שהסטטוס העדין מאד עדיין נשמר.
אבל “הילד” שמזמן לא ילד פתאום מתבגר בעל כורחו.
פתאום אנחנו כילדים והורים לילדים שלנו, נאלצים ולא מתוך בחירה להיות משענת ותמיכה לאותם אנשים מוכרים ואהובים שגידלו אותנו, חינכו אותנו והדריכו אותנו.
הריקוד הזה לפעמים כואב רק במחשבה ועצוב עד נשוא ולו בגלל העובדה שכבר התרגלנו לכך שההורים שלנו מובילים ומכתיבים את הריקוד והקצב…
לפעמים הריקוד ההפוך הזה הוא עם בני הזוג ולפעמים עם הילדים.
לא תמיד אנו מכתיבים את בני הזוג בריקוד שלנו,
ולא תמיד אנחנו יודעים עד מתי נרקוד…
והמוסיקה גם שהיא מוכרת משתנה בהתאם וגם הקצב.
אבל אף פעם אנחנו לא רוצים שהריקוד יגמר – איטי ומסורבל ככל שיהיה תוך כדי דמעות וחיוך הפוך,
אנחנו מוכנים לרקוד איתם עד כלות הנשימה עד כלות הזמן.
מוקדש (בפעם האחרונה) באהבה לדודי היחיד שמוטל על ערש דווי.
דודי החזיר את נשמתו לבורא בר”ח שבט, אחרי יסורים רבים וקשים. ת.נ.צ.ב.ה. נבג”מ.

http://cafe.themarker.com/post/845742/

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>