כאילו סתם כזה

ב”ה
זה זמן מה שאני מרגישה שאנו נמצאים בימי “סתם”.
הכל סתמי, ניכר בעליל אצלנו שהערכים אצלנו התדלדלו. זה מעבר לגדרים של “רגילות” וברור שאין הוספה ב”קודש”. העניין של הקפדה בפרטים וכוונה כמעט ואיננו קיים. אין “עבודה” ו/או יגיעה.
אצל הרוב מורגשת העייפות וההתמדה מכח ה”רגיל”, והכל אותו דבר, מין דעיכה עם “וויתורים”.
סוג של “נו, שיהיה” עם דקויות כאלו ואולי אפילו מעבר לכך.
יש שם משותף לכל אלו: זילות.
הזילות היא בכל מקום. בערכים, ביחסים. היא אפילו נכנסה לשפה.
לפני שאמשיך הרשו לי להשתלח במילה אחת או שתיים במוסד שנקרא ה אקדמיה ללשון העברית שמהווה “את המוסד העליון למדע הלשון העברית ” ומוגנת על פי החוק. אני מחכה זה זמן מה להזדמנות מעין זו, וכמובן מבלי לפגוע בזכויות.
לפעמים נדמה שזהו ארגון חסר תועלת שמפיץ מילים חסרות טעם והגיון  כאשר המטרה היחידה של החזקת הארגון היא לספק משכורות לבלשנים עם יכולת המצאה של מילים לא הגיוניות בעליל, לשם שעשוע  בלבד. (יש כנראה מדד לקבלת מילה חדשה: כמה ימים צחקת עם המצאת המילה.)
הרי מתי מעט משתמשים במילים הללו. (אפילו לא בשבת וחגים)
לרוב המילים קיים מושג לועזי שכל העולם ו”אחותו” משתמש בו.
הלעג שלי נובע בעיקר מהפרדוקס הגדול שהאקדמיה לא המציאה לעצמה שם עברי. היא עדיין קוראת בשמה הלועזי . (אפשר לתרגם את המונח לפי משקל ותבנית שקיימים בשפה, כגון “מלמדה” ) הכי מצחיק שיש להם הסבר שהעולם משתמש במילה אקדמיה למוסד ללימודים גבוהים וזה מקובל בעולם כולו. סליחה, אבל כולם גם משתמשים במילים כמו אינטרנט, טלפון, שטרודל, פרדוקס, טלויזיה, קואוליציה  ושמפו… למה לאלו יש תחליף עברי?
אז כפי שציינתי הנושא הוא הזילות.
אנחנו מוצאים זילות במערכת המשפט, זילות בספרות, זילות בחיי ערך אדם, זילות בקדושת הגוף, זילות ביחסים אינטימיים, זילות בכבוד של בני אדם, זילות במילים.
עכשיו משום מה אופנתי לקחת מילים ולהמציא אותן.
סוף הדרך, חבל על הזמן, שרוט, קרוע, wow זה מה זה גדול, כאילו כזה…
נגמרו לנו המילים והכוונות.
ממילא הפסקנו להתכוון לתכנים.
כל אחד מבין את אשר חפצה נפשו, ובעידן שלנו אנו רוצים את הכל עכשיו.
אין כח לדחות סיפוקים. הכל מהיר, הכל עצבני, טיפוסי ה- end gainer במיטבם.
אין זמן להקשיב. עסוקים בלפלוט. תראו אותי, תשמעו אותי אני תיכף נעלם. הנבואה של וורהול מגשימה את עצמה. הבעיה היא הקצה השני.
פתאום נהיה אופנתי לקרוא לחלק מהעם שלנו נאצים. הכיבוש משחית ועוד מיני רעות.
חלק מאיתנו הפסיק לחשוב.
המילים איבדו את משמעותן.
רצח כבר איננו מתועב אם יש לו אידיאולוגיה, ושם האידיאולוגיה היא שנאת האחר השונה ממך.
הכל נובע מזילות בקדושת החיים.
ערך עליון.
ולכולם יש תירוצים: מדוע יש להם הזכות לדבר בלי כוונה, לדבר מילים סתמיות.
חלק יתלו זאת בחוסר אמונה באל עליון, חלק יאמרו שזה קשור לאיבוד הייעוד הגלובלי של האדם וכבלי האינדיבידואל של עצמו, אחרים יאמרו שברגע שהעולם של הפרט קורס – הכל חסר משמעות וממילא גם התכנים. ראיה לכך היא העולם הוירטואלי.
הדמויות קיימות או פיקטיביות?  זה משנה?
נדמה שהרווח בין הדמיון למציאות הולך ומטשטש.
אם יש ילדים שיכולים להרוג גזע שלם תוך משחק מחשב בעולם וירטואלי מפני שממילא הכל נמצא בחלל חסר משמעות באינטרנט, האם אוכל לחנך אותם במציאות לקדושת חיי אדם?
הריקנות נובעת כסוג של מפלט מהסתם.
אין כיוון חדש זה זמן מה בעולם.
נשיאים ורוח, וגשם אין… אין תכל’ס.
יתכן והתודעה שלנו ב”שבי”. רוצה לצאת, להתפרץ, לחדש – אבל חוץ מצלצולים לא מפיקה דבר.
לכן אנחנו עולים על הבמות וצועקים. כל אחד היכן שצר לו.
אולי  כך אפשר להגיע לגילוי?
לא באמת.
אין לי פתרון.
גם אני רוצה לצעוק: מספיק! ולפעמים: שקט!
אבל אני יכולה לעשות צעדים קטנים של כוונה במילים.
להתחיל לברור אותם , לכוון אותם, להתמקד. אולי הסתם שהוא גם סתום,
מלא ללא יכולת הכלה או לא ברור ונסתר עד להודעה חדשה, יתחיל להתבהר בין המילים.
כאן:

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>